זה כבר הפך לבדיחה: כדי למלא עוד שטח מת בשעות שלפני המהדורה, ולפעמים גם במהדורה עצמה, הערוצים המסחריים מגישים "מבחן". מה עומד למבחן? הכול - ממלונות בחו"ל ועד מכוניות - אבל בעצם כלום. ממש שום דבר מהותי. בסיומה של התחרות ואחרי ההכרזה על המנצח האקראי בתחרות, לאיש כבר לא אכפת.
אין שום דבר רע בלהשתעשע בדירוגים מדי פעם. כולם אוהבים דירוגים, ועיתונאים אפילו יותר. זה משחק נחמד כשנלווית אליו טענה מעניינת. אלא שהשוק הוצף במבחנים. האייטמים אלה חוזרים על עצמם במעגליות, בין ערוץ לערוץ, עד שאיש כבר לא זוכר מי ניצח ומי הפסיד. נדמה שאין יום בשבוע שבו אחד הערוצים לא עורך משהו בסגנון "מבחן הלחמים הקפואים: מי מפשיר הכי מהר" או "מבחן שקיות הזבל: מי הכי פחות נקרעת" או "מבחן המנות החמות: השפים שלנו מתווכחים מה הכי מזכיר מרק".
כל מי שמקפיא לחם, שותה מרק או זורק אשפה - שזה, ובכן, כולם, עשוי בהקשר מסוים אפילו להתעניין בשאלות האלה, גם אם ההשלכות שלהן על חיינו הן בדרך כלל זניחות. אבל המבחנים מבקשים לענות על צורך ישראלי אחר לגמרי: הדחף לא לצאת פראייר, וחס וחלילה לבחור רק במוצר השני בטיבו. זה מרוץ סוסים רגשי, גם אם יש לו עטיפה של צרכנות נבונה. וכשהמרוץ הזה נגמר, עוברים להימור הבא. מדויק יותר לומר: זה שומר מסך, בדרך כלל מלא באוכל מגרה או תיירות מפתה, שמציג סוגייה שולית (הטעם של מוצרים תעשייתיים) כשאלה מהותית (מבחן אמרנו לכם!). זה אסקפיזם עם ערך עיתונאי זניח עד כדי מיותר שמתחזה לדבר בעל משמעות. אם היינו עורכים את "מבחן האייטמים", הז'אנר הזה לא היה מגיע גבוה.
אז מדי פעם זה נחמד וגם כשזה מדי תוכנית זה אולי עוד לא אסון, גם אם יש מיליון דברים חשובים יותר בעולם. אבל מה תגידו על רצועת אקטואליה שמשבצת עוד ועוד מבחנים כאלה בתוכנית בזה אחר זה? לא תחשבו שמדובר בזלזול עצום בצופים? כי זה מה שקרה אתמול ב"תוכנית חיסכון" עם גדעון אוקו.
אוקו יושב באולפן, במבט רציני, ואלוהים יודע איך הוא לא נקרע מצחוק או למצער נבוך עד אימה להציג לצופים את מבחן הקבב בלאפה בשוק התקווה, מבחן המשלוחים מהסופר ודירוג המזון המהיר הפחות נורא. אני נשבע שלא המצאתי שום דבר ברשימה הזאת: כל האייטמים האלה הופיעו אמש ברצועת שידור מרכזית בערוץ הנצפה בישראל, בזה אחר זה, תוך המחשה מעליבה לדלות החומר שצופי הטלוויזיה בישראל מקבלים.
גם ב"תוכנית חיסכון" יודעים את זה. ולכן שלושת המבחנים המצחיקים, כולל מבחן המשלוחים מרשתות השיווק שהוצג כאייטם הדגל שקידם את התוכנית, נדחקו לחצי השעה האחרונה. כשהוא הגיע, החלה החגיגה. המבחן, שבו מעין פרתי, ובכן, בוחנת משלוחים מהסופר, כלל אוסף של נתונים אקראיים ומשונים ובעיקר ניתוחים ברצינות תהומית וכמעט קומית של כל פרט ופרט, כולל הכתוביות "ענבים רכים מדי" ו"אפרסקים טובים אבל קטנים". יש כמובן פרק ב' שיגיע היום.
מיד המשכנו למבחן המנה של שוק התקווה, שבו שלושה צעירים, שרק אחד מהם מזוהה משום מה, אוכלים לאפות עם קבב ומתפייטים על הצמיגיות של הבצק והשילוב בין החומוס לבשר, מלא במשפטים מטופשים ומינימום תוכן מסביב. בסוף האייטם הקצרצר הובהר: "ההבדלים ממש קטנים וזה לא משהו שעובר ל[צופים ב]בית" - אז מה בכלל הטעם לאייטם בטלוויזיה אם השופטים המכובדים לא יכולים להסביר אותו לצופים?! לא ברור, אבל העיקר ששלושה צעירים אכלו לאפות ונהנו. ואם לא באתם על סיפוקכם עדיין, מהדירוג הדרמטי שלהם המשכנו ישר לדירוג האוכל המהיר, שבו תזונאית הסבירה לאוקו איזה ג'אנק פוד הוא יותר ג'אנק ואיזה ג'אנק פוד הוא פחות ג'אנק. מה אתם יודעים, רוב המזנון המהיר הוא רע, אבל חלק רע פחות. אפשר להרגיע מעט את המצפון כשקונים פיצה.
מה למדנו משלל הדירוגים והבחינות? ספק אם נלמד. זו הצפה של מידע לא חשוב שלא מסתכמת בדבר, ולכן גם לא נאגרת. זו גם הסיבה שלכל המבחנים האלה יהיה מועד ב' וג' וד' בעוד שנה או יותר. גם אז מי שיפסיד בתחרות יהיו הצופים.
בקטנה:
כדי להדגים מהו תוכן דל אפילו יותר, במסגרת הפינה המטופשת "שווה בדיקה", יצאו הפעם מנחם הורוביץ, השף שאול בן אדרת וכתב הפלילים ברהנו טגניה להכין ארוחה לשוטרי מג"ב. במה שנראה כמו כתבת יח"צ חסרת עידון לכל המעורבים ("זה נינג'ה ישראל האמיתי"), אפשר היה להבחין כיצד הטירונים המסכנים נאלצים לעמוד בשמש כדי לשמש כרקע דומם, בזמן שהחבורה מסתחבקת לה מול המצלמות. מי פה עובד בקידום של מי? לא ברור, אבל מרוב כוונות טובות, אולי כבר עדיף את המטבח הצבאי.