רגע לפני ליל כל הקדושים, יצא שגיבורי התרבות הגדולים של הרגע הם בכלל אנטי-גיבורים. "בית הדרקון" סיימה עונה בלי שאף דמות תישאר נקייה וסימפטית; "בלאק אדם" מיצב את הגיבור השרירי שלו כאלטרנטיבה המורכבת והמחוספסת של גיבורי-העל שעושים הכול "נכון", וגם טיילור סוויפט הקדישה לנושא את השיר "Anti-Hero", כולל הפזמון החוזר "זאת אני, היי, אני הבעיה". זה מצע הולם מאוד לעלייתו של "בית הספר לטוב ולרע", סרט הפנטזיה החדש מבית נטפליקס שנוגע באותם נושאים.
הסרט, המבוסס על הספר הראשון בסדרה באותו השם, הוא מעין סיפור אגדה מעוות ומפוכח. העולם הפנטסטי שלו מחולק בגסות בין הטוב היפה והנקי לרוע מכוער בגווני שחור וחום, עם שתי נערות שתקועות באמצע ומנסות למצוא את מקומן בין שני הקצוות. השאלה המרכזית בסרט, לפחות על הנייר, היא מה בעצם הופך אדם ל"טוב". האם התנהגות פאסיבית המקושטת בנימוסין, אדיבות וחיוך מקסים מספיקה? או שכדי לעשות טוב באמת צריך יותר מאשר לא לגרום נזק? ובעצם, האם אפשר להביא טוב לעולם גם באמצעים שנראים לאחרים חצופים, מסוכנים או אפילו מפוקפקים מוסרית? ספוילר: תשובות עמוקות במיוחד הסרט הזה לא יספק לכם, בטח אם עברתם את גיל 12.
הגיבורות (או האנטי-גיבורות) של הסיפור הזה הן שתי נערות מכפר קטן ובלתי-סימפטי בעליל. לסופי יש את כל התכונות הראויות לנסיכת דיסני - שיער יפה, שמחת חיים, נטייה לדבר עם הסנאים ביער ומשפחה חורגת עצבנית. לפני מותה אמה הבטיחה לה שהיא עתידה לשנות את העולם, וסופי אכן מתנהלת בעולם במחשבה שהיא הדמות הראשית בסיפור. כל סיפור. אגתה, לעומת זאת, היא נערה דחויה שזוכה דרך קבע לעלבונות כמו "מכוערת" ו"מכשפה" וסופי היא חברתה היחידה.
יום אחד מגלות השתיים על קיומו של בית ספר מיוחד וסודי שבו לומדים כל הגיבורים והנסיכות מהאגדות, אבל גם הנבלים שממררים את חייהם. סופי חובבת המעשיות ממהרת להביע משאלה - ותוך רגע קצר שתי החברות מוצאות את עצמן בבית הספר הקסום, אבל לא באותו הצד. אגתה העצמאית והמרירה משובצת לבית הספר המתקתק והצבעוני של "הטובים", בעוד סופי המתוקה חולקת את ספסל הלימודים עם "הרעים" בלבוש הגותי.
הספר "בית הספר לטוב ולרע" מיועד לקהל צעיר למדי, מה שנקרא בעגה הספרותית-ז'אנרית "Young Adults". עבור קוראים בני עשרה ומטה, יש הרבה היגיון בחלוקה הזריזה של הדמויות לקבוצות מאופיינות היטב, שיחלקו את העולם הפנימי בסיפור למחנות (חפשו את זה ב"הארי פוטר" ו"מפוצלים", למשל) רק כדי לשבור את הדיכוטומיה ולהוסיף מורכבות בהמשך. ילדים ובני נוער נוטים להרגיש שהעולם שופט אותם מהר מדי וקל להם להזדהות עם הצורך להוכיח מי אתה באמת ולשבור את ציפיות החברה. גם "בית הספר לטוב ולרע" לא באמת חושב שיש חלוקה חדה וברורה בין גיבורים יפים ומושלמים לנבלים שנראים כמו קריקטורות אנטישמיות, אבל גם עם זריקה של מודעות עצמית זה בסיס די מטופש לסיפור.
כדי להבהיר עד כמה מיוחדות ו"לא כמו כולם" הגיבורות שלו, הסרט הופך את הדמויות של "הנסיכות הטובות" ושל "הנבלים המרושעים" לשטחיות ומשעממות להפליא. מלבד נסיך לא יוצלח בצד של הטובים ומחזר נלהב של סופי בצד של הרעים, שאר התלמידים לא מקבלים אפילו תכונה בודדת שתאפיין אותם. כלומר, הם מקבלים תלבושות מרהיבות עם אסתטיקה ברורה שתיראה טוב באינסטגרם, אבל זהו בערך. גם הדמויות הראשיות לא זוכות להעמקה מעניינת במיוחד - סופי עוברת תהליכים רגשיים קיצוניים בהתאם למה שהעלילה צריכה, בעוד אגתה הגיעה פחות או יותר מושלמת ורק צריכה שהעולם סביבה יבין שהיא צודקת. התסריט המטופש גם ככה נעשה יותר ויותר מרגיז ככל שהסרט מתקדם. הוא עורם עוד ועוד קלישאות שחוקות ומנסה ליצור מתח סביב טוויסטים שכולם כבר ניחשו תוך רבע סרט. במיוחד מרגיזה הזחיחות שבה הוא מנסה למכור לנו מסרים כמו "בכל אחד יש טוב ולרע" ו"חשוב להיות עצמנו" כאילו היו גילויים חדשים ופורצי דרך.
ובכל זאת, יש כמה דברים שמצילים את הסרט מלהיות בזבוז זמן מוחלט. את התפקידים הראשיים מגלמות סופיה ווילי, כוכבת "היי סקול מיוזיקל: המחזמר: הסדרה" ושאר תכנים של ערוץ דיסני, וסופיה אן קארוזו, שמוכרת בעיקר בתור לידיה מגרסת המחזמר בברודווי של "ביטלג'וס". שתיהן שחקניות טובות מספיק כדי לספק חוויה רגשית נוגעת אפילו ברגעים התסריטאיים הקלושים ביותר. קרי וושינגטון, שרליז ת'רון ומישל יאו זוהרות לכמה רגעים ומוסיפות לתפקידים הבסיסיים מאוד שקיבלו הרבה הומור וחינניות. ועדיין, שחקני הנשמה האמיתיים כאן הם אנשי העיצוב האמנותי ועיצוב התלבושות. זה הגיוני, בעצם - זה סרט שנוצר במטרה להיראות טוב ולעודד נערות לאמץ בעצמן את הבגדים והאיפור של הדמויות. מה הפלא שכדי להבהיר מהלכי העלילה משקיעים יותר זמן במייקאובר גותי עאלק-אדג'י מאשר בדיאלוג עם טיפ-טיפה היגיון.