לא הייתה פרשה משונה יותר במהלך מערכת הבחירות האחרונה מאשר המסע המתוכנן של הגבעטרון להופעות על גבי שיט תענוגות על גדות הריין, שאמור היה להימשך גם במועד הבחירות. הסערה הציבורית נגעה לחובה האזרחית להצביע, אבל היא החמיצה את הדימוי המופרע שבבסיס המאורע, שכולו חוסר הלימה טראגי-קומי: חבורת זמר בבגדי חג קיבוציים על גבי ספינת שעשועים; פנטזיה על ישראל התמימה של פעם מפליגה רחוק, מותירה מאחוריה ישראל משוסעת, קנאית, מותשת ועל סף מלחמת אזרחים; הרכב הדגל של שירי ארץ ישראל מזמר במרכז אירופה הקלאסית "הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח".
חברי הגבעטרון צפויים לשוב לארץ ולהצביע ביום הבחירות, אבל גם לו נסעו - הר הטרשים לא היה נותר קירח. שלושה שירים מסגנונות שונים ובהקשרים שונים, שיצאו ממש השבוע, מעמידים במרכזם את ארץ ישראל ואת המדינה כגיבורות שלהם. מי ידע שבישראל 2022 עוד כותבים שירי ערגה לארץ, מאפיין של תקופות רחוקות בזמר העברי? ואולי, ערב סבב הבחירות החמישי תוך שלוש שנים, כשכאוס פוליטי וחברתי מאיים על הציבור הכללי וכל צד משוכנע שאוטוטו הולכת לו המדינה, יש מי שמרגיש צורך לשאול - גם אם בנימה אירונית ומשועשעת - איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת, ואיפה אותה אהבה מגוללת בחול.
השיר הבולט בחבורה הזאת הוא "כנען (12 מרגלים)" של שלומי שבן יחד עם רביד פלוטניק ושולי רנד, שהותיר אותי בפה פעור מהאזנה ראשונה: גם במונחי שבן, אדם שחתום על כמה וכמה פיצוחים של הלך הרוח הישראלי, מדובר בהברקה אדירה, בעברית שנונה ורבת-רבדים, ובביצוע בלתי נשכח.
"כנען" הוא סיפור בשלושה קולות שכמו שאפשר להבין משמו מתכתב עם סיפור חטא המרגלים. במרכזו רב-שיח בין המנהיג מ' - משה רבנו - לחבריו שבדרכם לתצפת על הארץ, והם מטילים ספק ביעד, במשימה ובצדקת הדרך. השיחה ביניהם הופכת לוויכוח פוליטי ("מובטחת למי?"), ערכי, דתי ובעיקר קיומי, שבמרכזו כל הדרכים הקשות שצריך לעבור כדי להגיע לכל הגשמה שהיא. זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת, מסביר משה.
התערובת שבן-פלוטניק-רנד (בהפקה הנפלאה של תמיר מוסקט) משקפת רעיונות חברתיים ומוזיקליים כאחד. הסיפור החילוני-דתי הזה מתנהל כמו דקלום עברי בהשפעה חזקה של מאיר אריאל ואהוד בנאי, כשעליו מולבש ציטוט של הפיוט החב"די "צמאה לך נפשי". התנ"ך פוגש היפ-הופ, סמל של תל אביב החילונית פוגש סמל של חזרה בתשובה, ושלושה דורות של מבצעים ישראלים כריזמטיים, שמומחים בזיקוק של מילים, מחברים ביחד את סיפורו של נביא מגמגם.
ומה באשר לכנען? משה דוחק בחבריו להמשיך בדרך לארץ, אבל אלו מזהירים אותו שבכל מקרה לא יתנו לו להיכנס אליה. התשובה שלו היא פיוטית: זה בכלל לא משנה אם יגיע אליה ואם לא יזכה לכך, מפני שכנען היא בלב, והמסע הוא מהות הכול. הקולות של השלושה מצטרפים לקינה על הדרך הארוכה, והדרך נמשכת. מסך יורד על המחזה. המסע עוד ממשיך.
בצד אחר של הזירה מצטופף הסינגל "ארץ ערבה" מתוך הסדרה החדשה "מי שמע על חווה ונאווה" של yes. יוצאת "הכוכב הבא" דורין הירבי היא המבצעת המוכשרת, אבל בהתאם לעלילת הסדרה, הסינגל הזה נועד להישמע ככל האפשר כמו ביצוע לשיר של להקה צבאית אקראית מתחילת שנות ה-70. לשיר, שכתבו יחד יוצרות הסדרה גלית חוגי ונועה ארנברג יחד עם גיא מזיג, יש גם קרדיטים בדיוניים: בסדרה מדובר כביכול בשיר שיצרה "נעמי", ודי לחכימא, מבצעת אותו בכמה מן הפרקים דמות בשם איריס שהשיר הזה עשה לה את הקריירה, ויש לו גם תפקיד מפתח בעלילה, שאותו לא נחשוף. אגב, ללהקת פיקוד הדרום, בתקופה שבה שירתה בה במציאות כוכבת הסדרה חנה לסלאו, היה שיר בשם "ארץ רעשה" שהלחינה נעמי שמר למילים מתוך שירת דבורה, אך בכך מסתכם הקשר בין השירים.
"ארץ ערבה", פרודיה משוכללת ובו בזמן נוגעת ללב, הוא שיר געגועים מפי הדוברת לאהובה, ושזורים בו אינספור מילים ואלמנטים שאופיינים לשירים של להקות צבאיות ושל התקופה בכלל, משפה ארכאית, אופן ההגייה של האות ר' וסגנון השירה בכלל, החיבור של הטבע והרומנטיקה, ורמז כבד לשכול ואובדן. התחפושת שלו כל כך משכנעת, שקל להתפתות ולהאמין שהוא אכן שיר של להקה צבאית אמיתית.
הפזמון מבקש לשוב אל אותה ארץ ערבה, אותה "אדמת מדבר צמאה שהרוותה את ימינו", ובעצם לאותם ימי אהבה נשכחת. בסדרה, הוא מסמל כל-שיר-של-להקה-צבאית, והגעגוע שבו - את כלל הגעגועים לשירים האלה, לסגנון הזה, ולתקופה שבה נוצרו, שמצוירת בשיר כתקופה תמימה ומלאת אהבה פשוטה, אך בסדרה מוצגת כעידן אכזרי ואלים. כשהגיבורות שרות "קח אותי לארץ ערבה" הן נאחזות בדימוי בכל כוחן, למרות הפער בינו לבין המציאות, מפני שבלעדיו אין להן דבר. כך בכל אחד מהרבדים שלו, "ארץ ערבה" הוא שובר לב.
את השלישייה משלים המוזיקאי והקומיקאי תמיר בר. אחרי יותר משנתיים של פרודיות מוזיקליות מבריקות, מאופרת ההיפ הופ "שם טוב האבי" ועד חביב נעים ("תציע לה") ויוני טוניק ("הודעות קוליות") של ארץ נהדרת, הוא שחרר השבוע סינגל ראשון בשם "תקווה" מתוך אלבום בכורה.
"תקווה", שמספר את הסיפור של אישה בשם זה, שחשה שהכול מדהים בחייה אבל בעצם "החרא עולה ומכתים לה את הבגדים". על פי המילים, תקווה "לא מטומטמת, מפולפלת, עומדת על שלה, מסתכלת על כולם מלמעלה", אבל גם "נוברת בפחים ומזניחה את הילדים". בשיר הקומי, שנדמה מבחינת הסגנון כמו האח הקטן של "האזרח הקטן אני" מתוך "שם טוב האבי", בר שואל "מתי תתעוררי כבר תקווה? כי אני צריך לחיות איתך כאן", ומצטט את הלחן של "התקווה". מעוד כמה סימנים קטנים - כמו גם כפי שמצהירה ההודעה שיצאה לעיתונות - מתברר שדמותה של תקווה היא מעין אלגוריה למדינת ישראל.
הכישרון האדיר של בר לא מוטל בספק, אבל אפילו שהוא מצחיק לפרקים - "תקווה" הוא שיר מוזר ומפוזר למדי שהולך לאיבוד בתוך עצמו, וסיום שכלל לא ברור מה החלק שלו לשיר. כך או כך, הוא מעניין בזכות היומרה. בדרכו המשונה, זה בעצם שיר אהבה למדינה או ייאוש ממנה, עם פזמון שזועק "חרא עליי".
אולי עוד מוקדם לבשר על מגמה, וברור ששלושת השירים יצאו בהקשרים שונים, אבל הצירוף שלהם באותו השבוע בכל זאת מעניין. הוא מרמז אולי על הצורך במשמעות בשירים בעידן פופי שדוחק הצידה את כל מה שהוא לא כיף מיידי, ואולי בכלל על צורך להתערבב בסיפורים הגדולים של המקום הזה ולכתוב בהם פרק חדש. מי יודע, אולי בשלב הבא עוד נחזור לשיר בלשון רבים.