ביום חגה של הדמוקרטיה, הטלוויזיה צללה שוב לתהום של רעש וטמטום

1. הקלישאה אומרת שמדינת ישראל מתעוררת כל פעם לבחירות בתחושת דז'ה וו. המדינה חצויה. ההכרעה גבולית. המסרים רעילים - ואז שוב הולכים לקלפי. על פוליטיקאים אין טעם לסמוך, אבל על ההרגלים של הישראלים אפשר גם אפשר, ועל הטלוויזיה הישראלית - בוודאי ובוודאי.

ומפני זאת, גם הפעם לא היה קשה לנחש שיום השידורים המיוחד בערוצים המסחריים לרגל הבחירות יכלול תערובת של רעש אינסופי וטמטום אינפנטילי. יש על מי לסמוך. בשעות מסוימות נדמה היה שלא מדובר ביום חגה של הדמוקרטיה, אלא בקפיצת ראש של התקשורת לתהום.

הבוקר כבר בישר רעות. תכנית הבוקר של רשת זימנה למסך את אמן החושים שימי אטיאס כדי שיחזה את תוצאות הבחירות. הבעיה היא לא עם אטיאס, שזכותו להתפרנס ולחזות כל מה שרק ירצה, אלא עם מי שחושב שקסמים וטריקים זאת דרך הגיונית לתווך לציבור עניין כל כך מהותי. הבעיה היא עם מי שאומר לציבור: הכל קשקוש משעשע.

ועוד ידוענים נדרשו לסוגיית השעה. באיזשהו שלב באותו ערוץ, גיא זוארץ ולירון ויצמן שאלו את יובל המבולבל אם הוא שוקל ללכת לפוליטיקה. יובל התבלבל והכחיש, למרבה הצער. בריאיון אחר, אולי בתוכנית אחרת, עלתה השאלה גם בכיוון ההפוך: מדוע פוליטיקאים פונים לתוכניות בידור בסוף הקריירה. השאלות מעידות על עצמן והמגמה היא אותה מגמה: כך נראית אדישות רדיקלית במסווה של אסקפיזם.

עבור הטלוויזיה המסחרית סדר היום אינו חשוב, רק הבאזז. לחם ושעשועים הם לחם ושעשועים, וכולם ליצנים בקרקס של תשומת לב, כוכבי ריאליטי כחברי כנסת, שרים כבדרנים. אף אחד לא מנסה כבר להעמיד פנים.

2. אחר צהריים. הפסקת פרסומות. אסקפיזם מסוג אחר. שחקן ששיחק בסדרה שאהבתי פונה לצופים: "למה לעשות עניין מבחירות?". הפרסומת מקדמת שירות שמסייע בתכנון נסיעה לחו"ל. המסר הסמוי, המתועב: גם אם עתיד המדינה על הכף, תוכל להדחיק את זה הרחק מכאן.

הפרסומת לא מנוגדת לדיווחים האינטנסיביים מהאולפנים, אלא משלימה אותם במנגנון מושלם: צפה ושכח, צפה ושכח, צפה ושכח.

3. הערב המוקדם. בזמן עוד דיון סרק על אחוזי הצבעה גבוהים או נמוכים, יאיר שרקי המסכן, הדמות הטרגית של הערב, נאלץ להגיד שוב ושוב באולפן של ערוץ 12 שכולם סביבו מדברים שטויות. "אף אחד כאן לא יודע כלום", אמר באיזשהו שלב למרואיינים שישבו לצידו. הוא הזכיר שאף אחד עוד לא יודע איפה באמת יש עלייה בהצבעה ואיפה לא, שאין שום דרך לדעת באיזה מגזר הדברים עולים והיכן יורדים, שאין טעם לדבר על משהו מלבד אחוז ההצבעה הכללי והמשמעות המאוד ספציפית שלו. זה לא עזר. הוא נאלץ להגיד את זה שוב בתוכנית הבאה. לאולפנים זה לא משנה: את זמן המסך צריך למלא במילים כך או כך.

4. ערב. שוב הגענו לחלק הפתטי ביותר בימי הבחירות - פולחן המדגמים והסוקרים. גם עכשיו רוב המלל לא אומר כלום, כי אסור, אז במקום אפשר להתפייט על הסוד השמור והמבצע החשאי שמנהל כל אחד מהם והתוצאות המאוד מאוד מאוד מותחות. ב-12 הכותרת היא "מנו גבע: יש סיבה להיות במתח". ב-13: "קמיל פוקס: מדגם מעניין ומותח מאוד". אלה כותרות מרתיחות: אין בהן מידע, רק חרדה סתומה וחסרת ערך. בכל זאת הפולחן נמשך גם לתוך המהדורות.

כדאי לזכור שלרדיפת הרייטינג הזולה הזאת יש גם מחיר, ובניפוח ריק של כלום יש גם מה שנדחק הצידה. מזל שאיפשהו מצאו במהדורה של קשת כמה שניות כדי לדווח בזריזות ותמציתיות על רצח אישה בידי בעלה. המציאות תהיה כאן גם אחרי שהמדגם יסתיים. ובכן, מנו צודק: זה משאיר לנו הרבה סיבות להיות במתח.

5. לילה. הגיעו תוצאות המדגמים. ב"ארץ נהדרת", מערכון התגובה הסתיים בפוליטיקאים חשוכים שיכבו כאן את האור. מוקדם לדעת מה יילד יום, אבל אחרי יום שלם של רעש, אפשר להתחיל בלכבות את הטלוויזיה.