את ההצלחה האדירה של העונה הראשונה שלה, "הלוטוס הלבן" חייבת ללא מעט דברים: הצילומים המרהיבים, הכתיבה העוקצנית והשנונה של היוצר שלה מייק ווייט, המשחק הנפלא של כוכביה והפסקול עוכר השלווה ומעורר החרדה שלה. אלא שכמו בכל יצירה טובה באמת, מה שגרם לה לבלוט הוא זיקוק של תובנה על עצמנו (או לפחות על אחרים שאנחנו מכירים היטב) שהעדפנו להדחיק במקרה הטוב. כל הרעיון של חופשה, בוודאי אחת במקום אקזוטי ומפנק, הוא בסופו של דבר תרגיל על עצמנו: המחשבה שנוכל לברוח מהצרות, למצוא מחדש את הגרסה הטובה של עצמנו שאבדה בתוך השגרה השוחקת. "הלוטוס הלבן" טענה ששום דבר בעצם לא משתנה - אנחנו אותם אנשים עם אותן חולשות, הדבר היחידי שמשתנה הוא הקורבנות שלהן.
בעונה השנייה מחליפה הסדרה את הפסטורליה והפוטוגניות של הוואי באותם מאפיינים בדיוק בסיציליה, כשההתרחשות מתמקדת במלון פאר אחר ברשת הפיקטיבית של "הלוטוס הלבן". כמו אז, גם עכשיו הסדרה נפתחת ברמז על מוות (הפעם של יותר מדמות אחת), ואז חוזרת שבוע אחורה בזמן כדי להניע את הגלגלים שיובילו אל התוצאה. העניין הוא שעם כל הכבוד לתשובה לחידה, החלק המענג באמת של "הלוטוס הלבן" הוא התהליך. כמו מדורה, היא מניחה את היסודות בקפידה אבל זקוקה לחומר הבערה שיזין את כולם ויהפוך אותם לכדור אש. בעונה הראשונה החומר הזה היה מנהל המלון הפאסיבי-אגרסיבי ארמנד (מוריי בארטלט הנהדר), הפעם הוא מתחלק לשתיים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לוצ'יה (סימונה טבסקו, איזה שם מדהים) ומיה (ביאטריס גרנו) הן עובדות בתעשיית המין המקומית שחולמות להתקדם ממנה למעמד של בעלת חנות וזמרת, בהתאמה. בינתיים הן אורבות לאורחים העשירים שמגיעים למלון היוקרתי. ווייט משתמש בשתיים כדי להצית את כל מה שחלש ונסתר באורחיו החדשים. הן צופות בהם מהמזח בעודם מגיעים אל "שבוע החלומות" שלהם. הראשונים הם שלושה דורות של משפחת די גראסו: הסב נטול הגבולות והטאקט ברט (פ. מוריי אברהם האגדי), האב דומיניק (מייקל אימפריולי, "הסופרנוס") מפיק הוליוודי שהתמכרותו למין מובילה את משפחתו אל סף פירוק, והבן/נכד טוב הלב אלבי (אדם דיאמרקו, "הקוסמים"), בוגר סטנפורד טרי שנחוש להתרחק מהמורשת המשפחתית הרעילה ולהתייחס לנשים בנועם.
קמרון (תיאו ג'יימס, "משחקי הרעב") מזמין את מי שהיה חברו לחדר בקולג', אית'ן (וויל שארפ), ששינה זה מכבר את מעמדו בזכות מכירת סטארט-אפ מצליח, ואת רעייתו עורכת הדין, הרפר (אוברי פלאזה, "מחלקת גנים ונוף"), להצטרף אליו ואל אשתו דפני (מייגן פיי, "עושות כותרות") באי הפסטורלי. האורחים האחרונים הם היחידים שכבר הכרנו מהעונה הקודמת: יורשת המיליארדים הדכאונית טניה (ג'ניפר קולידג', שזכתה באמי על התפקיד) ומי שהכירה בהוואי והפך לבן זוגה, גרג (ג'ון גרייס, "נפוליאון דינמיט"). איתם נגררת בעל כורחה גם פורשיה (היילי לו ריצ'רדסון), העוזרת האישית של טניה. את כולם מקבלת "בברכה" מנהלת המלון המקומי, ולנטינה (סברינה אימפקיאטורה), שעולבת בהם בשילוב עדין של חוסר טאקט וחוסר סבלנות מובנה.
כפי שציינו כבר בביקורת העונה הראשונה, הרוח של הסדרה נושבת דווקא מתוך המאפיינים הטכניים כביכול: אותה מוזיקה שבטית מחזורית שמבשרת כל העת על הפיצוץ המבעבע. כך גם כתוביות הפתיחה של העונה משחקות על החיבור שבין מה שמעל ומתחת לפני השטח: עבודות אמנות קלאסיות ואסתטיות, שהופכות אט אט לסיפורים על בגידה, רצח והתפרצות חושים. ווייט משתמש במאפיינים האלה כדי לשחק כל הזמן עם התחושות שלנו כלפי הדמויות. קמרון ודפני מנהלים, על פניו, זוגיות נפלאה של ניתוק מכל צרות העולם וחשדות הדדיים, כשמנגד נדמה שכל צרות העולם והחברה המודרנית נכנסות עם הרפר ואית'ן למיטה שלהם. הפער הזה מייצר כמובן איבה בין הזוגות, אבל נפלא לראות איך ווייט משחק כל הזמן בין התחושות שלנו כלפיהם, וכמה ההיכרות שלנו משנה את הדרך שבה אנחנו תופסים אותם מפרק לפרק.
בהרבה מובנים "הלוטוס הלבן" לא משנה הרבה מהנוסחה המנצחת של העונה הראשונה, אף שהסיפורים שונים במעט, הדינמיקה והתהליכים מובילים אותנו אל דרכים שכבר הכרנו. ברוב מוחלט מהמקרים זה גם עובד. "הלוטוס הלבן" מנגנת על בלוטות הפריבילגיה באמנות. אלה לא רק ההתנגשויות בין תפיסות העולם של הדמויות, אלא גם הביטחון שלהן בכך שהדרך שלהן היא הנכונה והמוצלחת. היא מובילה אותנו אל הטעויות והנקמות והבגידות, ובעיקר מזכירה לנו כמה קשה לבני אדם לשנות את דרכיהם באמת. אלא שהבחירה בלוצ'יה ומיה כגורם המקשר מוסיפה לכל תפיסת הניצול של החזקים את החלשים גם את המאפיין של קוועץ' בלב. בעונה הראשונה היה קשה למצוא את החמלה הזאת כלפי מרבית הדמויות.
והנה דווקא הדמות שלכאורה ייצגה את החלק הזה בעונה הראשונה, הופכת בזו הנוכחית לחלשה מכולן באופן ניכר. ההתנכלות של טניה אל פורשיה מעלימה את החלקים מעוררי הסימפתיה כלפיה מהעבר, ומותירה אותה בעיקר כמסחטת אנרגיה חד ממדית. האנחות הדרמטיות ופרצי הבכי המוגזמים נראים כאן יותר כמו ניסיון לרצות את הקהל, ופחות כמשהו שמשרת את הסיטואציה. גם העלילה שלה, שמובילה אותה למפגש עם חבורת גייז מקומיים ואליטיסטים, היא החלשה והפחות מעניינת מבין כולם - אף על פי שההשלכות של כל אלה על פורשיה הופכות גם אותם למעניינים בסופו של יום.
"הלוטוס הלבן" ממשיכה להיות יפהפייה ומהנה, כמו גם עוכרת שלווה ומלאה בכיעור אנושי. חמשת הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך שבעה) מוכיחים עד כמה ווייט מוכשר בניווט ובבנייה המתודית שלה. אף שהפעם צוות המלון נדחק מעט לשוליים, מערכות היחסים שהסדרה מייצרת בין מנצלים ומנוצלים ממשיכה להיות מרתקת ועוכרת שלווה. ואף על פי שכל זה מוביל בסופו של דבר לסוף לא טוב בהגדרה - איכשהו עדיין הצפייה בה היא חוויה נהדרת של ציפיות ותפיסות משתנות.