מכירים את הסרטים האלה שצצים מדי פעם, שבהם בחורה אמריקאית צעירה נוסעת לאיטליה? היא מוקסמת מרומא או סיציליה או ורונה או <הכנס שם של עיירה רומנטית כלשהי>, מתענגת על מרצפות האבן, ועל המקומיים המצחיקולים, נחשפת בפעם הראשונה לכל העניין הזה של אמנות ותרבות, ואוכלת מאכלים איטלקיים שונים שגורמים לה לגלגל עיניים בהנאה ולעשות קולות אורגזמיים, כאילו מעולם לא אכלה אוכל אמיתי עד אותו הרגע? אז הפרק הראשון של "מאפס".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כאילו ששום דבר לא השתנה מאז הסרט "תחת שמי טוסקנה" מ-2003, סרטים כאלה ממשיכים להופיע. נטפליקס עצמה מייצרת אחד כזה בערך פעם בשנה, עם קאסטים לא זכירים ושמות לא מתאמצים כמו "אהבה עם גלידה", "אהבה בווילה" ועוד. כל הסרטים האלה על צעירות שלומדות לאכול, להתפלל, לאהוב, שנופלים תחת הז'אנר "קומדיה רומנטית" למרות שהם לא באמת מצחיקים במיוחד, והרומנטיקה שלהם היא מהזן הקלישאתי והנוסחתי ביותר, עובדים על יצירת רגעים רומנטיים צפויים מראש. חובה שיהיה בו meet cute, הרגע החמוד שבו הגיבורה בשמלה הפרחונית שאוכלת את הג'לטו הכי טעים שאכלה בחיים שלה נתקלת במקרה בבחור האיטלקי השרמנטי שהיא שונאת ברגע הראשון אבל תתאהב בו עד מהרה כי… ככה. חובה שהשיא יגיע ממש בסופו של הסרט ויכלול מחווה פומבית של אהבה, כי אם זה לא מול מטוס מלא זרים שימחאו כפיים, האם זו באמת הצעת נישואין?
בכל מקרה, הסיפור תמיד נגמר כאן, ברגע שבו האהבה מנצחת וזוג שמכיר כבר שבוע שלם מחליט ללכת על האהבה המיוחדת שלהם, למרות שכל אחד מהם גר בצד השני של העולם. מי יעבור לגור עם מי? איך תקבל את זה המשפחה שנשארת מאחור? ממה יתפרנסו? איך יעברו ביחד את תלאות החיים? כל השאלות האלה לא נשאלות בסרטים כאלה. עד עכשיו.
"מאפס" ("From Scratch") מספרת סיפור כזה בדיוק, ולמעשה הפרק הראשון שלה הוא, כאמור, צ'ק ליסט של כל קלישאה אפשרית בז'אנר. איימי הצעירה נוסעת לאיטליה "לחוות אמנות" במקום ללכת לקולג' וללמוד משהו אמיתי כמו שאבא שלה רוצה. היא מגלה את יופיה של העיר, ופוגשת בחור חתיך ועשיר שהוא, כמובן, הבחור הלא נכון, אבל גם נתקלת ברחוב בשף סיציליאני צעיר בשם לינו, שמבשל לה אוכל איטלקי מדהים וגורם לה להתאהב בו למרות חששותיה. איימי אמורה לחזור לטקסס, אבל שנייה לפני שהיא עוזבת, לינו עושה מחווה רומנטית והם מחליטים להישאר ביחד. לפי התבנית המוכרת, זה מספיק. הכל יכול היה להיגמר פה, ברגע המושלם והמאושר הזה בגשם. אבל "מאפס" רק מתחילה.
ההבדל הוא כנראה שהסיפור הזה קרה באמת. הסדרה מבוססת על הספר האוטוביוגרפי של השחקנית טמבי לוק, שיחד עם אחותה אטיקה לוק, הפיקה ויצרה את הסדרה כמחווה לסארו, בעלה הסיציליאני של טמבי, והחיים שלהם יחד. טמבי יודעת היטב שיש המשך אחרי רגע ההתעלות הרומנטי, וצריך להתמודד עם כל מה שההחלטה הגורלית מביאה איתה.
וכך בשבעת הפרקים הבאים אנחנו הולכים עם הזוג הזה, איימי ולינו, כשהם מנסים לבנות את החיים שלהם יחד. לינו מנסה להסתגל לחיים בלוס אנג'לס ("אני לא מבין את העיר הזאת, אין לה מרכז") ולמעמד של מהגר, שאפילו לא יכול לעבוד כשף למרות כל כשרונו ונסיונו. הסדרה מראה היטב את תחושות הבידוד, הניכור מול המשפחה שאכזב, את המאבק של הזוג לשאוב כוח אחת מהשני ולא לוותר, גם מול בעיות כלכליות, שבירת החלום ודרמות בריאותיות.
באמצע הסדרה שאלתי את עצמי פתאום - איך הגענו לכאן? התחלנו עם ג'לטו והפסל של דוד. יכול להיות שהפרק הראשון נכתב בכוונה כמו קלישאה של סרט הולמרק? האם יש פה מטרה מכוונת לפרק אותו מכל "השטויות הרומנטיות" שמעמיסות על הז'אנר, ולהפוך סיפור אהבה מאוסף של אנקדוטות חמודות ומחוות גרנדיוזיות, למשהו מציאותי? כזה שמחזיק מעבר לפנטזיה והופך לסיפור מתמשך שהוא בכלל על תקווה, משפחה, אובדן - הדברים שמהם מורכבים החיים במציאות?
הייתי שמחה לתת לסדרה הזאת את הקרדיט שככה זה היה, אבל יש בה משהו כל כך עגמומי, עד שלא נראה אפשרי שאי פעם היה ליוצרות עניין להגיד אמירה על קלישאות רומנטיות. ניכר שהן רואות בהתחלה המתקתקה ההיא סוג של הוכחה שאכן יש פה "A love story for the ages" (כמו שמכריז הפרומו). כל שימוש בתבניות של קומדיה רומנטית הוא מקרי בהחלט. "מאפס" היא דרמה במלוא מובן המילה, וכשהעלילה דרמטית זה עובד ויעיל, היא יודעת להביא לנו סיפור עמוק על אבל, קבלה והחלמה. ברגעים הפחות אינטנסיביים, שם צריך להרים ולתת קצת אוויר, הסדרה נכשלת בהכנסת טיפת שמחת חיים, למרות שחלק מהדמויות מקסימות. לכל אורך הדרך גם ברגעים הכי חמודים של הזוג, חסרה קלילות, חסר הומור.
זו בעיה של הבימוי, אבל גם הפנים חמורות הסבר של זואי סלדנה לא עוזרות. איימי, הדמות שהיא מגלמת, היא זו שדרך עיניה אנחנו רואים את הסיפור, ולמרות שסלדנה מפגינה פה משחק נפלא, היא לא יודעת להביא את הקלילות הזאת, אפילו לא בפרק הראשון שמתרחש כולו כשהיא אישה צעירה וחופשיה שחווה השראה ואהבה ראשונה. יוג'ינו מסטראנדראה, שמשחק את לינו, סוחב על גבו את רוב הקסם והכימיה בין בני הזוג.
לא קשה להבין למה הסדרה הגיעה למקום כל כך גבוה בצפיות בנטפליקס. יש בה כל מה שצריך כדי לגעת בליבם של הצופים, והיא מרגשת עד דמעות לא פעם. יש פה הרבה מאוד עם מה להזדהות. רבים יזהו את עצמם בקשיים והאתגרים שעוברים איימי ולינו, בתהליך האובדן ובתחושות התקווה. יש כאלה שירגישו חיבור דווקא לסיפור המשפחתי, ולמעבר מתחושת ניכור ובידוד לתחושה של חיבור וקהילה, חיבוק משפחתי של העצמה. תוך כדי היא תדבר על אהבה שיכולה להכל, ובסוף תתן מסר של תקווה. כן, זו דרמה מאוד יעילה. היא תלחץ לכם על בלוטות הרגש, אבל קשה להאמין שתישאר זכירה.