וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חנוך מרמרי בנה עולם מרהיב. זה אחד הספרים המעמיקים והחכמים שקראנו באחרונה

עודכן לאחרונה: 4.11.2022 / 10:18

ברומן הבכורה שלו חנוך מרמרי אמנם נשען קצת יותר מדי על רפרנסים תרבותיים ולא משאיר חללים לא מוסברים, אך בסופו של דבר מדובר בספר מצוין

כריכת הספר "סימני שיניים" מאת חנוך מרמרי. כתר,
כריכת הספר "סימני שיניים" מאת חנוך מרמרי/כתר

יש ימים כאלה שבהם אתה נדרש לשוב ולנסח לעצמך כמה הבנות יסוד לגבי הדרך שבה צריך להתבונן בטקסט ספרותי. אלה לא בהכרח הבנות או תפיסות מהפכניות או חובקות עולם המבוססות על איזה מחקר אקדמי מעמיק, אלא רק ניסיון צנוע לגבש סוג של מצפן פנימי שיעזור לך להבהיר מה עובד בעיניך ומה לא, ומה חשוב לך בעיקר שיתקיים בתוך המרחב הספרותי והטקסטואלי שאתה צולל עמוק לתוכו.

אם הייתי צריך לצמצם את ההבנות האלה - שהן בעיקר אינטואיטיביות ומבוססות ברובן על טעם אישי - לכדי כמה משפטים ספורים, הייתי אומר את הדברים הבאים: טקסט ספרותי צריך לבנות עולם - מלא, עשיר, מפורט. חייבת לחול בו תמיד סוג של תנועה או התפתחות, ובעיקר, בעיני לפחות, חייב להיות רגע, גם אם הוא מגיע אחרי מאה עמודים ואפילו יותר, שבו "העולם" שורט ופוצע את הגיבור (או הגיבורה) והפציעה הזאת, חייבת להדהד גם משהו בתוך העולם הפנימי שלך ובמילים אחרות - לשרוט גם את הלב שלך.

המחשבות האלה ליוו אותי בזמן קריאת "סימני שיניים", רומן הביכורים של חנוך מרמרי, עורך עיתון הארץ לשעבר. קצת מצחיק לקרוא לטקסט של איש כל כך עתיר ניסיון בשם "רומן ביכורים", אבל בכל זאת, אחרי שני ספרים שעסקו בחוויותיו כרוכב אופניים ושותפות בשתי יצירות שנונות כמו "זו ארץ זו" ו"האביר זיק", וכמובן חברות בצוות הכותבים של תכנית הטלוויזיה המיתולוגית "ניקוי ראש", זאת הפעם הראשונה שהוא "עולה על המגרש", ומתמודד עם הסוגה המסובכת שנקראת כתיבת רומן.

חנוך מרמרי. אבי קורן,
חנוך מרמרי/אבי קורן

חיפה, תחילת שנות השישים. ארון אייכנוולד, נער חיפאי יתום מאב, נאבק יחד עם חבריו ללימודים לשרוד בתוך המוסד החינוכי שמתקרא "המבצר". רוב הרמזים הלא ממש מוסווים, מעידים על כך שמדובר כפי הנראה בבית הספר הריאלי בקצה שכונת אחוזה שעל הכרמל, מוסד חינוכי מפורסם שבו מרמרי עצמו למד.

קשה להגיד שאותו מוסד חינוכי עתיר זכויות יוצא טוב מהתיאור של מרמרי בספר הזה. מהרבה דפים מצטיירת תמונה של מוסד בעל מאפיינים טוטליטריים, שמעמיד כל הזמן לתלמידים שורה של דרישות קשוחות ומחמירות, שמתקשות, לפחות בשנים שבהן עוסק הרומן (1962 עד 1966, שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים) להכיל תלמידים שלא מתיישרים עם אותן תביעות, וחמור מזה - מטביע בהם כמעט אות קלון של מקוללים, אם הם לא יצליחו לעמוד באותם מבחנים ויפלטו מבית הספר.

המציאות הקודרת הזאת מניעה את המהלך העלילתי המרכזי של הספר - הניסיון של שישה נערים, כולל כמובן ארון, גיבור הספר, להתגנב לילה אחד לחדר המורים בניסיון להשיג עותק של הבחינה המאיימת בכימיה, שהכישלון בה, שנה לפני שהם מסיימים את לימודיהם באותו מוסד חינוכי, יטיל צל כבד על המשך דרכם בעתיד.

אותו מוסד חינוכי נמצא בראש ההר, ומי שלא מצליח לבוא בשעריו, או נפלט ממנו, נדון לסוג של גלגול מכאיב מטה מטה. מרמרי עושה שימוש חכם ונבון בהיררכיה הזאת של הגבוה והנמוך, הנתפס והבלתי נתפס, הנאחז והעקור, וההיררכיה הזאת שבה ומכפילה את עצמה לאורך חלקים רבים של הספר, ובעיקר בסופו הכואב והמפלח שאותו כמובן לא נגלה מטעמים מובנים.

עוד בוואלה!

ספר על חייו של נתניהו הוא קריאת חובה לכל ישראלי. חבל שדווקא ביבי לא הבין את זה

לכתבה המלאה

מובי דיק מרחף מעל

מכאן הולכת ומתגלגלות שורה של אי הבנות ועוד ועוד אירועים שהולכים ומקבלים צביון טראגי ממש, ובראשם הפציעה הקשה של בז (ברוך אלבז), חברו הקרוב והטוב של ארון, שספק נופל ספק נדחף מגובה רב על ידי מישהו מצוות המורים, באותו ניסיון נואש להשיג את טופס הבחינה המיוחלת בכימיה. מרמרי בונה בסבלנות רבה, עיקשת כמעט, את עולמם של אותם נערים בתחילת שנות השישים. עולם שיש בו סערות ואהבות, מוזיקה ותקליטים וניסיון ביישני ומגושם לפעמים מצד הנערים ובעיקר מצדו של ארון, לפלס לו מסילה לליבן של בנות המין השני.

אני מודה שמבחינתי לפחות הפתיחה הזאת הייתה מעט ארוכה, והעולם שמרמרי מנסה לצייר הוא מעט מתוק מדי גם אם מהדהדים בו צלילים מרוחקים של אותו כאב עליו דיברתי (החלום החוזר על הגל האדיר שמאיים להטביע אותו) אבל אז מגיע אותו אירוע שאנחנו נוהגים לקרוא לו "אירוע מחולל", וללא ספק חובט בנו ישר בלב, ומתניע את המהלך המרכזי של הספר כולו.

מרמרי הוא כותב חכם וידען, וצילן של לא מעט יצירות ידועות מרחף מעל דפי הספר. נזכיר בקצרה רק כמה מהן: "מוטל בן פייסי החזן" (שלום עליכם) וסרטים כמו "מלחמת הכפתורים" הצרפתי ומאוחר יותר בחלק השני "אמריקן גרפיטי" ו""stand by me ("אני והחבר'ה) ומעל הכל "מובי דיק", ספרו של הרמן מלויל, שמשמש מעין מוטו לספר כולו.

אם יש חולשה מסוימת בספר, היא נעוצה בשני דברים: נראה שמרמרי טורח לסגור כמעט כל מעגל שנפתח בספר, ולא משאיר כמעט חללים לא מוארים או לא מוסברים. חכמה וניסיון של כותב ותיק כמוהו, היו מן הסתם צריכים לצייד אותו בהבנה שלפעמים אין צורך לטפס עד ראש ההר כדי לראות משם הכל ולהבין הכל וכמעט להגיש ארוחה ארוזה ומחוממת לפתחו של הקורא. עדיף להישאר מטר או שניים מהפסגה ולנסות לנחש משם ולצייר בדמיונך כקורא השערות לגבי המניעים שמפעילים את גיבורי הספר. תודעה פצועה כמו של גיבורי הספר צריכה להדהד גם אצל הקורא - כלומר לא כל חלקי המציאות צריכים להתחבר תמיד באורח גלוי ומפורש.

דבר נוסף הוא ההישענות המופרזת אולי של מרמרי על אותם רפרנסים תרבותיים אותם ציינתי, במיוחד על הרומן "מובי דיק". ברור שהרבה קווי דמיון נמתחים בין דמותו של צבי מחט מנהל בית הספר, לדמותו של אחאב, רב החובל, שהאובססיה שלו לנקום במובי דיק הלוויתן מביאה חורבן על הספינה ועל אנשי צוותה, אבל נדמה שלפעמים (בעיקר בסוף) מתחשק להגיד למרמרי: בנית בכוחותיך ספינה מפוארת שיכולה לשוט באורח בטוח ויציב, בלי הצורך להיקשר לעוגנים תרבותיים אחרים. ברגעים הפחות טובים זה נראה כמו הפגנת ידע שלא ממש מתחברת לעולמו של נער צעיר, רגיש וידען ככל שיהיה.

אבל כל אלה כאמור הן רק זוטות. אין ספק שמדובר באחד הספרים המעמיקים והחכמים שקראתי לאחרונה.

seperator

סימני שיניים. הוצאת כתר. 343 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully