"ארץ קטנה עם פסנתר" - מחווה למאיר גולדברג / מרכז ענב (עמית סלונים)
ג'וני מיטשל שרה על כך שאנחנו אף פעם לא יודעים מה יש לנו, עד שאנחנו מאבדים אותו. קשה להתווכח עם זה. מדי שנה מתכנסים באיזה אמפי גדול אלפי מעריצים של מאיר אריאל כדי להאזין לשיריו שמבוצעים על ידי מיטב אמני ישראל. הקו המנחה באירועים האלה קבוע: את הכבוד שלא הספקנו לתת למאיר ושיריו בחייו, אנחנו דואגים לשמר לאחר מותו. המופעים האלה ממלאים את אמפי קיסריה, רעננה וראשון לציון - מקומות שמאיר אריאל עצמו לא היה מפנטז אפילו לפתוח בהם קופה במהלך חייו. זה חלק מהמורשת שלו, ושלנו. ג'וני מיטשל צדקה. תשאלו את מאיר אריאל. תשאלו את רבין.
פסטיבל הפסנתר השנתי אירח במוצאי שבת במרכז ענב שבתל אביב מופע מחווה למאיר אחר. מאיר גולדברג. אדם שהפליא במילותיו וכתב לאחרים, בין השאר לא מעט על מוות - אבל הפלא ופלא - הוא חי, ונושם, ובועט ופעיל. טפו טפו טפו. איזה שינוי מרענן זה לבוא ולתת כבוד לאדם על היצירה הנפלאה שלו, בזמן שהוא יכול לשבת באולם וליהנות מהמופע יחד עם משפחתו. אפילו אמא שלו זכתה לשבת לידו ולהתרגש מהמופע.
מי שאחראי לערב המרגש הוא המוזיקאי עומר קורן, שגולדברג כתב לו את להיטו הגדול ביותר "בני קין". קורן סיפר על הבמה כי היה קל כל כך לארגן את הערב, פשוט כי כל האמנים שעבדו עם גולדברג כל כך אוהבים אותו - ונרתמו בשמחה לפרויקט. וכך עלו על הבמה דן תורן שפתח את הערב עם "אימפריות נופלות לאט", ואז ביצע יחד עם דודי לוי את "כל הזמן שבעולם". לוי המשיך לביצוע יפה בשיתוף הקהל של "דוד (אוהב אותך)", והזכיר שהתחיל את דרכו בלהקת "נוער שוליים", לה סיפק גולדברג את המילים המתורגמות ללהיט הגדול ביותר שלה: "לילה". לאה שבת ביצעה יחד עם לוי את "ספינותיה" של נורית גלרון, שלוי בעצמו הלחין. שבת קינחה עם שירה "להתראות מתוק", שגם הוא בוצע במקור על ידי נורית גלרון.
המופע העלה הילוך דווקא עם שני האמנים הפחות מוכרים בליינאפ. הביצוע של שני פלג ל"בומביי" של דנה ברגר היה אולי הטוב ביותר בערב. לאחר מכן הצטרף אליה עומר קורן לדואט של "מה זה עצוב" (רחמים), עם הפתיח המצמרר "אני אומר לך בשביל עצמך, הלוואי שתמותי". מאיר גולדברג כתב את השיר בעקבות ריב עם אשתו, ליקי אגינסקי, ומסר אותו למוזיקאי הצעיר אורי סלונים, שהלחין אותו. השיר הפך ללהיט והושמע רבות ברדיו. זו הייתה שירת הברבור של אורי, בן דודי האהוב, שנפטר חודשיים לאחר מכן. שנה אחרי, מתה במפתיע גם ליקי. אין ספק שמדובר באחד השירים הכי טעונים שכתב גולדברג, בטח בדיעבד, לאור הנסיבות - והאומץ של קורן ופלג להתמודד איתו הצדיק את עצמו, עם עיבוד מינימלי ומצמרר (אגב, סוג של גילוי נאות: אחרי המופע גיליתי במפתיע שגם שני פלג היא בת דודה שנייה שלי. עולם קטן).
דניאל גולדברג, בנם של ליקי ומאיר, עלה לבצע את "התעשייה האבירית", הראשון מבין חמישה שירים שהלחינה קורין אלאל שעוד יבוצעו בערב. גלי עטרי, כהרגלה, גמרה את כל טנק הדלק שלה על הבמה בביצוע טוב של הלהיט הגדול "מה שאת אוהבת", ומיד אחריו בא דואט מושלם של "ערמונים מהאש" יחד עם מלחינת השיר קורין אלאל.
קורין עצמה, ששיתוף הפעולה שלה עם גולדברג הוא אולי המובהק ביותר, התרגשה באותנטיות כשהציגה את גולדברג כ"חברה הכי טובה שלי". היא ביצעה את "הטבעת נפלה", "זן נדיר" ולהדרן את "ארץ קטנה עם שפם". כמו כל המופע, למעט דודי לוי שליווה את עצמו בגיטרה - השירים של אלאל זכו לעיבוד אינטימי של פסנתר-תופים-בס-צ'לו. זו הייתה בחירה מעניינת, בטח לשירי רוק, שהצדיקה את עצמה. לקורין אלאל, אמנית שממילא קשה שלא להתאהב בה ברגע שהיא נעמדת מאחורי מיקרופון, הג'אזיות האינטימית הזאת רק הוסיפה.
בחירת השירים לא הייתה יכולה להיות טובה יותר, המבצעים היו נהדרים והאווירה הכללית הייתה חגיגית. העובדה שאחרי כל שיר פנה המבצע אל כותב השיר שישב בקהל והודה לו, רק הוסיפה לתחושה שזה היה מופע כל כך מתבקש. הגיע הזמן שנדע להודות ולהריע לנפילים שלנו בזמן אמת. ולגולדברג עצמו ניתן רק לאחל שימשיך לכתוב עוד יצירות מופת שכאלה. כן ירבו.
ארקדי דוכין - "רוצה ויהיה" / אולם רקנאטי (נדב מנוחין)
בסוף החוברת של "רוצה ויהיה", אלבום הבכורה של ארקדי דוכין מ-1990 המוקדש כולו לגרסאות עבריות לשירי הבארד הרוסי ולדימיר ויסוצקי, מופיע מין ריאיון טראגי-קומי שנערך עם האמן 20 שנה קודם לכן, בעיתון "מנסטרל". "מהו הדבר החסר לך ביותר?", שאלו אותו. "זמן", השיב ויסוצקי, שמת בסך הכול בגיל 42, אחרי שכתב אלפי שירים. לשאלה איזה אירוע היה יכול להיות טראגי עבורו, השיב "איבוד קול", כיאה לזמר, וכיאה למי שביטא התנגדות לעריצות, לאלימות ולשחיתות.
דוכין, שהיה בן 26 כשיצא האלבום, רק התחיל אז הקריירה שלו. את הקול האישי המיוחד שלו הוא לא איבד מעולם, וגם זמן הוא לא בזבז מעולם, עם יותר מ-15 אלבומי סולו ועוד שלושה של החברים של נטאשה בקריירה מפוארת. אבל הרבה לפני שזוהה עם שירי אהבה מרגשים, הוא פתח את הקריירה דווקא עם האלבום הזה, החידתי, הנועז, עם המחווה למוזיקאי הרוסי הנודע ברגע היסטורי שמזוהה עם העלייה הגדולה של שנות ה-90. אחריו היו עוד כמה וכמה ניסיונות להביא את ויסוצקי לאוזן הישראלית, אבל אף אחד לא עשה את זה כמוהו.
ההופעה המיוחדת שהוקדשה ביום חמישי לאלבום בפסטיבל הפסנתר הייתה הזדמנות נדירה לפגוש מחדש את הרגע האנרכיסטי הזה בקריירה של דוכין - רגע מרהיב של רוקנרול, רוח נעורים, רגש ועוקץ. זאת גם הייתה הזדמנות להיזכר מדוע מדובר באחד המבצעים הגדולים בתולדות הרוק הישראלי, מקצוען שלא נותן פחות ממאה אחוז לקהל.
במשך שעה ועשרים בסך הכול, דוכין ביצע את כל שירי האלבום בסדר לא מחייב, בתוספת תרגום נוסף ושיר אחד ברוסית. למרות שבציבור הכללי נותר מהאלבום בסך הכול להיט אחד, "טמבל", הוא לא נזקק לאחד מעשרות הלהיטים שכתב בהמשך הקריירה, וגם לא לאורחים מיוחדים. ויסוצקי נטו. דוכין נטו.
בין לבין הוא דיבר קצת על איך הוא מבין את השירים המעט מסתוריים האלה ואת האיש מאחוריהם. חלק מהשירים האלה כוללים עקיצות מעורפלות מספיק כלפי שלטונות ברית המועצות, אבל בעצם כלפי כל שלטון מושחת באשר הוא מושחת. דוכין הזכיר בשעשוע את השבוע הפוליטי, אבל מיהר להבהיר שהדברים לא מכוונים לאף צד. "אין לי דעה", אמר לקול צחוקו של הקהל. זה לא משנה: השירים של ויסוצקי, כמו "אגדה מוזרה" ובוודאי "טמבל", הם תמיד אופוזיציוניים למציאות, יהיה מי שיהיה בשלטון. ההסתייגות לא הקהתה להם את העוקץ, ושכל אחד יגיע בעצמו למסקנות שלו.
ניכר היה שהוא התרגש מאוד: זה לא היה מופע טכני של מוזיקאי אוטומטי, אלא התפרצות אנרגטית שעולה על גדותיה - ודוכין נתן בה את כולו, במשיכת המילים, בצעקות, בזעקות, ועם תאורה שהדגישה את עוצמת הדברים. שירים כמו "לא דו" או "טמבל" הפכו למערבולת רוק סוחפת, ואיפהשהו נכנס גם "הבאנו שלום עליכם" כעוד מפגש רוסי-יהודי-ישראלי. סייעה לו בזה להקה מצוינת, ואם במקור ברי סחרוף היה אחראי על הגיטרות, כאן נפגשו לריקוד משותף ומהפנט הגיטרה של אדם בן אמיתי והבללייקה של בוריס קרלין, שהקנו לכל הערב צבע מיוחד וקולע. הבסיסט גולן זובקוביץ' והמתופף ליאור יצחקי השלימו את המשימה, כשדוכין עצמו על הקלידים במרכז הבמה.
בשיר הכי יפה באלבום הזה, "צמרמורת", שר דוכין: "בין הדרכים הלא סלולות - אחת שלי". הוא סלל מאז דרך אדירה לעצמו, ואיזה תענוג היה להיזכר בנקודת הפתיחה המרגשת שלה.
אגדה חיה - שחר אבן צור / אולם קאופמן (עמית סלונים)
שחר אבן צור, איש "מוניקה סקס" שידוע גם בכך שחבל לו שאי אפשר ללכת עירומים, מצא את עצמו בתקופת הקורונה בסכנת הכחדה, כמו כל חבריו לתת-המין של "רוקרים ישראלים". אחרי שכתב שיר על חתולים לגן הילדים של הבן שלו, הוא התחיל לשכלל את הרעיון, ויצר אלבום שלם משירי ילדים על בעלי חיים, עם דגש על חיות בר ארצישראליות. הפרוייקט "אגדה חיה" שיצא גם בספר, מתגלגל על הבמות כבר מספר חודשים וקיבל בשבת האחרונה את תו התקן של פסטיבל הפסנתר.
זה תמיד קצת משונה לראות רוקר, כזה שמעריצות זרקו עליו חזיות בעבר הלא רחוק, מופיע מול קהל של ילדי גן - אבל יש בזה גם משהו מתוק, ואבן צור מתאים את עצמו לתפקיד בחן מבורך. לרגע זה לא נראה שהוא מרגיש פחיתות כבוד להופיע מול ילדים, והילדים מרגישים את זה. המוזיקה באלבום אינה "ילדותית", והמילים אינן נמוכות, אפילו לא הומוריסטיות. בשיתוף פעולה עם מוזיאון הטבע בתל אביב, אבן צור משלב בשירים הרבה מידע אינפורמטיבי על בעלי החיים, כזה שכפי שכל הורה יודע - באמת מעניין ילדים קטנים.
המוזיקה עצמה מפתיעה גם היא, הלחנים היו יכולים למצוא את עצמם בקלות באלבום "למבוגרים" של מוניקה סקס, דבר שאיפשר למבוגרים בקהל ליהנות מהשירים לא פחות מהילדים. השילוב בסוף של הלהיטים "גשם חזק" ו"עירומים" הרגיש טבעי כמעט, והילדים קפצו ורקדו במעברים של אולם קאופמן הקטן במוזיאון תל אביב. מי צריך יותר?
ענן על מקל - יום הולדת 10 / אולם רקנאטי (עמית סלונים)
הורים לפעוטות מכירים לא מעט שירים גרועים. זה מגיע עם הטריטוריה: לומדים להחליף חיתולים בחושך, לעבוד בלי לישון דקה בלילה ולדקלם כמה מהשירים הנוראיים ביותר שנכתבו אי פעם. זאת הסיבה ששירי ילדים טובים באמת מחזיקים מעמד לנצח. "הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, "הכבש ה-16" של יהונתן גפן ובאזורים המודרניים יותר: "ענן על מקל" משירי רינת הופר. שירים נדירים ומשובחים.
המוזיקאי דידי שחר הלחין חלק מהשירים של הופר מהספרים "ציידת הנמשים", "שירים מקופסאות הגפרורים" ועוד, וכרך אותם באלבום שהקו המנחה שלו פשוט: זה דיסק ששמים לילדים באוטו, וההורים יכולים להמשיך ליהנות ממנו גם כשהילדים נרדמים. השירים מהאלבום, והמופע שמלווה אותו, כבשו לבבות של הורים וילדים ברחבי הארץ בעשור האחרון.
בשבת האחרונה, באולם רקנאטי במוזיאון ת"א, הועלה "ענן על מקל" כחלק מפסטיבל הפסנתר למופע חגיגי לרגל 10 שנים לאלבום. הפעם, הקהל לא צריך להתלבט אם ללכת למופע עם תומר שרון או עידן אלתרמן (גילוי נאות: חבר), מכיוון ששניהם השתתפו. כנ"ל לגבי ירדן בר כוכבא וענבל סמדר (אשתו של שחר) שלרוב לא נמצאות באותו מופע. המופע החגיגי כלל עשרה מוזיקאים על הבמה בשיאו, שהפך את המופע "הילדותי" באופיו, לספקטקל מוזיקלי של ממש שלא היה מבייש אף מופע אחר בפסטיבל הפסנתר.
לצד השירים הנפלאים, קשה היה להתעלם מכך שעל במה אחת ליהטטו להם במילים וצחוקים בר כוכבא, תומש ואלתרמן במין מיני-איחוד של פלטפוס, שמן הסתם אף אחד מהילדים לא העריך - אבל הורים רבים, ואני ביניהם, לא יכלו שלא להתרגש ממנו. היכולת של השלישייה להצחיק גם את הילדים וגם את ההורים נדירה, והכימיה שיש בין השלישייה כל כך טבעית, שנראה שהם מופיעים ביחד על בסיס יומיומי, ולא רק התאחדו למופע חגיגי אחד. עכשיו נותר רק להתפלל לאיחוד מלא של החבורה ההיא.