קיץ 2022 של מופעי החו"ל בישראל נפתח אי שם לפני חצי שנה עם צמד ההופעות של מארון 5 בפארק הירקון ונחתם אמש עם שעה וחצי של "וואן ריפבליק" בלייב פארק ראשון לציון. בעולם שבו רוק אלטרנטיבי כמו של הפיקסיז הוא ז'אנר שהולך ונעלם מהזרם המרכזי, המנעד שבין "מארון" ל"ריפבליק", הוא מה שנשאר ומה שעובד: פופ-רוק מיינסטרימי, לעיתים שטוף באלקטרוני, מרובה להיטים, חלקם בינוניים, שנועד למצעדים ולמכירות, והופעות שמספקות בידור שמתחפש לרוק וגימיקים, לקהל הצעיר והצמא לריגושים. וזה בסדר. זה נורמלי. אולי כך היה מאז ומתמיד.
"וואן ריפבליק" נחתו כאן שבע שנים אחרי הפעם הקודמת ("הייתה קורונה, לא יכולנו לבוא"), למופע שהם הגדירו כ"מיטב הלהיטים" והתברר כ-90 דקות די בסיסיות. כ-14 אלף איש הגיעו אמש ללייב פארק כדי להריע להם, בפקקים, בקור, אל מגרשי החניה החוליים שהפכו לשלוליות בוץ. התנאים המורכבים ב"לייב פארק" מוכרים לכולם, ולמרות זאת הוא הפך להיכל ההופעות הלאומי בחודשי הקיץ, בשל תכולתו. הגשם שירד בבוקר שלפני המופע הציב עוד אתגר לכולם. הסולן ראיין טדר התפלל שארובות השמיים יישארו סגורות ובישר למעריצים שהבמה רטובה ושהוא חושש להחליק עליה. "אם אני מחליק, עשיתי את זה בכוונה", אמר בהומור אופייני.
אי אפשר שלא לחבב את טדר, פרפורמר מצוין, זמר טוב וכותב שירים מוכח. למרות שורת הסתייגויות, קשה שלא להידבק בהתלהבות המתפרצת שלו, ששוברת מחיצות של ציניות. טדר מפעיל את הקהל (שירה בציבור בארבעה קולות), מתחנף אליו ("אנחנו אוהבים אתכם" ו"תודה" בעברית כמה פעמים), משעשע אותו, מתפאר בהישגיו האמנותיים, שר, חובט בגיטרה, רץ על הבמה, מנגן בפסנתר, מוביל את הלהקה שאיתו ונותן שואו שמרים את "וואן ריפבליק" מעל למידות השירים והנגנים שלה.
למעשה, המוזיקה של "וואן ריפבליק" היא רוק פלקטי, ובסופו של דבר די משעמם. נכון שטדר יודע לכתוב להיטים, אבל שום שיר שלהם הוא לא ממש מעולה. שום שיר שלהם לא נצרב מתחת לעור או יגרום למישהו לקעקע מילים ממנו על הזרוע. "מפסיקים לספור דולרים ומתחילים לספור כוכבים"? נו באמת. רוב השירים שלהם נשמעים כמו מוזיקה לפרסומות, טפטים לגלגלצ, או כרקע לקליפים של גולשי גלים בחופי קליפורניה השמשית, כפי שקליפ הפתיחה של המופע הציג על המסכים. בפרפראזה על יוסף אל-דרור ("סקס בסרטים אמריקנים לא עושה לך חשק לעשות סקס, הוא עושה לך חשק לשתות קוקה קולה"), המופע של "וואן ריפבליק" לא עשה לי חשק לחרוש עליהם במשך חודש בספוטיפיי, אלא לנסוע למקדונלד'ס ולהזמין מילקשייק וניל תות.
ראיין טדר כל כך מתלהב מעצמו, מהשירים, מהקהל (העלה בחור ישראלי לשיר איתם, הכניס את המילה "ישראל" לטקסט של "Good Life") שלפרקים הוא נראה כבן המתאמץ מדי של כריס מרטין ואדם לוין. יש לו את הקעקועים, יש לו את הכריזמה, יש לו את המניירות, אין לו את הערך המוסף שהופך כוכב פופ שהתחפש לרוקר, לדבר האמיתי. הוא הצליח בגדול בזכות נחישות, התמדה וכישרון, ואת השירים הכי טובים שלו, הוא כתב בכלל לאחרים.
באמצע המופע הוא מתיישב ליד הפסנתר ומפציץ עם "Halo" שכתב לביונסה, "Bleeding Love" שכתב לליאונה לואיס, "Burn" שכתב לאלי גולדינג ו"Lose Somebody" שכתב לקייגו. אלה הרגעים הכי טובים במופע. כישרון מוזיקלי נטו. בלי השטויות שמסביב. וטדר, כמו טדר, מקפיד כמובן לספר באילו נסיבות נכתב כל שיר, ושלמעשה הלהיט לביונסה נכתב כשיר אהבה ממנה לג'יי זי. ישר ל-TMZ.
אוהבים גימיקים? רגע לפני "I Ain't Worried" מפס-קול "אהבה בשחקים: מאווריק", מופיע על המסכים וידיאו של טום קרוז, שמספר איך הוא ביקש מטדר לכתוב שיר לסרט וקיבל אותו מוכן תוך זמן שיא. זה מופע רוק בינלאומי או "חיים שכאלה"? ראיין, מה אומר לך הקול הבא?
הרבה סאונד אלקטרוני זורם בתוך הרוק שלהם. כמו מרטין וקולדפליי, גם טדר ולהקתו למדו שבעידן הנוכחי המצעדים דורשים EDM. זה עובד והקהל נהנה, ו"וואן ריפבליק", שהם לא הרכב רע, יודעים להופיע טוב ולפנק בלהיטים ולהוציא את המעריצים אל שלוליות הבוץ בחנייה והפקקים בדרך הביתה עם תחושה של גוד טיים. אולי יום אחד הם יגדלו, ויהיו "מארון 5".