בשבעה באוגוסט 2005, שמונה ימים לפני שעת השי"ן לביצוע ההתנתקות, פינוי ההתנחלויות וכוחות צה"ל ברצועת עזה לגבולות הקו הירוק ומסירת השליטה ברצועה כולה לרשות הפלסטינית, הניח שר האוצר דאז בנימין נתניהו על שולחנו של ראש הממשלה אריאל שרון מכתב התפטרות.
48 שעות לאחר ההתפטרות, הפך בנימין נתניהו, לראשונה בחייו הפוליטיים, לחבר כנסת מן המניין. הוא לא היה יושב ראש אופוזיציה, ולא יושב ראש מפלגה, ולכן ניטלו ממנו סמלי מעמד כמו רכב שרד, משרדים מרווחים ושפע תקנים ליועצים ולעוזרים.
את הפרק הזה בחייו מכנה מזל מועלם - לשעבר הכתבת הפוליטית של "הארץ", וכיום מגישה בערוץ הכנסת - בספרה "צופן נתניהו", הביוגרפיה המרתקת שכתבה על ראש הממשלה החדש-ישן, בשם "שנת הדמדומים".
זאת הייתה "תקופה אפלה", מעיד אחד מאנשי הצוות של נתניהו. "ביבי נראה רע. השמין. היה לבוש ברישול לא אופייני. לא תמיד החולצות היו נקיות, לא תמיד המכנסיים היו במידה המדויקת". באין נהג צמוד, הוא תפס לעיתים טרמפ עם אחד היועצים. באין משרד קבוע בתל אביב, השתמש לא פעם במשרדי החברה של גיל סמסונוב".
מכאן מתחיל הטיפוס של נתניהו בחזרה לצמרת, עד להיבחרותו בפעם השנייה לכהונת ראש הממשלה ב-31 במרץ 2009.
אבל הדרך חזרה לפסגה רצופה שעות על גבי שעות של טלפונים לחברי מרכז, בעיקר ביישובי הפריפריה. ברגעים האלה נתניהו הוא כמו מחזר נלהב, מעיד אחד מעוזריו, ששקוע כל כולו בהשגת המטרה. אבל מה היא אותה מטרה? מה מניע בעצם את המנהיג הפוליטי שמועלם, ולא רק היא, מכנה "המנהיג המשפיע בישראל בדור הזה". מישהו שבצעירותו רצה להיות אדריכל אבל "במקום לתכנן בתים, מבנים או כיכרות, הוא עיצב מחדש מדינה וחברה".
השאלה הזאת נשאלת לאורך כל דפי הספר, עוד לפני השנים האחרונות, שהוקדשו לא מעט למאבק חסר העכבות שלו במערכת המשפט, עקב הגשת כתבי האישום השונים נגדו. האם זאת רק רדיפת כוח לשם כוח, כמי שמאמין שהוא חלק מ"המודחים" בחברה הישראלית - הדחה והדרה שקיימת בזיכרון המשפחתי שלו, עוד כשאביו, פרופ' בן ציון נתניהו, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה באינקוויזיציה הספרדית, לא קיבל בתחילת שנות ה-50 משרה באוניברסיטה העברית בגלל השתייכותו לזרם הרביזיוניסטי. ונאלץ לגלות עם כל משפחתו לאמריקה.
בלי לנקוט צד
באמצע שנת 2011, שנתיים אחרי תחילת כהונתו השנייה כראש ממשלה, בסוף אחת מהפגישות שלו בבית הלבן עם נשיא ארצות הברית דאז ברק אובמה, פתח נתניהו במונולוג זועם שניכר היה ששינן מראש. מחזה כזה לא זכרו בבית הלבן. מנהיג מדינה זרה נוזף בבוטות במארח שלו ומרביץ בו תורה לעיני עשרות עיתונאים ומצלמות. במשך דקות ארוכות הרצה נתניהו בלהט על ההיסטוריה היהודית ועל תפקידו כמנהיג העם היהודי.
"אנחנו לא יכולים לחזור לגבולות 1967, כי אלה לא גבולות שאפשר להגן עליהם. אדוני הנשיא, ההיסטוריה לא תיתן לעם היהודי עוד הזדמנות. אנחנו קיימים כמעט 4,000 שנה, התמודדנו עם קשיים וסבל יותר מכל עם אחר, וכעת מוטלת עלי האחריות כראש ממשלת ישראל".
האם זהו הגרעין האותנטי באישיותו של נתניהו? איש שרואה את עצמו כמי שנמשח להיות מנהיג בעל תפקיד היסטורי בתחייתו המחודשת של העם היהודי בעת שיבתו מהגלות? מה מזין למשל את העיסוק המתמיד שלו באיום הגרעיני מצד איראן? האם כל זה מעיד על תחושת פרנויה עמוקה? פרנויה וחשדנות שמלווים כל הזמן כצל גם את העיסוק היומיומי המתמיד שלו בפוליטיקה? והאם פרנויה עמוקה היא החזון שמנהיג או מדינאי צריך להציע לעמו, או שמא יש כאן באמת דאגה עמוקה לגורל העם היהודי ולא רק תכסיסנות טקטית אין-סופית כמעט?
לזכותה של מזל מועלם ניתן לומר שהיא לא נוקטת צד. ביוגרפיה טובה היא כמו נייר לקמוס. כל אחד יכול ללקט ממנה טיעונים או חיזוקים לעמדה המוסרית או הפוליטית שבה הוא אוחז.
למי שחי כאן, קורא עיתונים ומקשיב יום יום לחדשות בטלוויזיה, הדברים לא ממש חדשים, ובכל זאת יש בספר הזה גילויים לא מעטים. בהקשר זה מועלם מצטטת מפי ההיסטוריון מיכאל בר־זהר מידע שאם הוא נכון, קשה להגזים בחשיבותו. כשהתמנה לראשות הממשלה בפעם הראשונה חש נתניהו שאינו יודע מספיק איך לטפל בבעיה הפלסטינית ומהי הדרך הנכונה לדבר עם יאסר ערפאת. אבל הוא ידע שיש מי שיודע — וזה היה שמעון פרס, אז יו"ר האופוזיציה, כשרק כמה ימים לפני כן הוא ניהל נגדו קרב טלוויזיוני חסר רחמים. בר־זהר, הביוגרף של בן־גוריון ופרס, סיפר למועלם ששמע על כך מנתניהו עצמו. פרס היה מגיע לנתניהו בלילות במכוניות מוסוות, ומייעץ לו מה נכון לעשות. זאת ועוד - על פי מועלם, הרב עובדיה יוסף, ואלי ישי הקיצוני-הימני, הם שמנעו את התקיפה המטורפת שזממו ברק וביבי בסתיו של 2011 נגד מתקני הגרעין של איראן.
הגלגול האחרון
הביוגרפיה שכתבה מועלם נחתמת באוגוסט 2022, שלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות, כשבנימין נתניהו משמש עדיין כראש האופוזיציה. שלא באשמתה כמובן, מחמיצה מועלם את הגלגול האחרון של נתניהו כמנצח, ואת העובדה שהוא לא מהסס לחבור לתלמידיו של הרב כהנא כדי להגשים את מטרותיו ואולי גם בשביל להשלים את מלחמתו חסרת המעצורים במערכת המשפט ולחמוק מגזר הדין שאולי יוטל עליו בעתיד.
הערבוב הזה בין האישי לכללי, ערבוב שהחריף בשנים האחרונות ועורר על נתניהו את זעמם של כל כך הרבה אנשים, לא בולט תמיד בספר, אבל אין ספק שמועלם יודעת לבנות נכון את התשתית העמוקה שהצמיחה אצל נתניהו את דפוס ההתנהגות הזה.
פה ושם יש כמה טעויות הגהה מעצבנות שנובעות מהעובדה שמיהרו אולי, מסיבות ברורות, להוציא את הספר לאור: בעמוד 156 למשל מדובר על פרשת ניסיון החיסול של חאלד משעל בירדן שהתרחשה "בסתיו 2007", בעוד שאותה פרשה התרחשה עשר שנים קודם לכן. לקראת הסוף מצוין שב-8 באפריל 2020, "אחרי הבחירות הרביעיות", הגיע נפתלי בנט אל המעון הרשמי של ראש הממשלה, בעוד שבפועל מדובר על סבב הבחירות השלישי, סבב שבעקבותיו נכנס בני גנץ לממשלה ו"כחול לבן" התפרקה.
אבל כל אלה הן כאמור זוטות שאינן מטשטשות את העובדה שמדובר בביוגרפיה מקיפה ומרשימה מאוד, של איש שלטוב או לרע ישפיע כנראה על חיינו עוד שנים רבות.
צופן נתניהו. הוצאת כנרת זמורה דביר. 431 עמודים