מודאגת, מחבקת, צוחקת, כועסת, מלטפת, צועקת ותמיד אבל תמיד נלחמת - צופית גרנט של "אבודים" היא גיבורת-על כל ישראלית. דמיינו את דאינריז טארגאריין מ"משחקי הכס" במאבקה לשבת על כס הברזל, רק שבמקום כס יש תיקי אימוץ ובמקום דרקון יש צוות צילום מלא מוטיבציה. אמש חזרה "אבודים", שמשודרת ברשת 13 כבר מעל לעשור, לאחד הסיפורים הכי זכורים שלה - חטיפת ילדיה של מרי פרץ במרוקו. הסיפור של מרי, כיום אישה מבוגרת וחולה שנאחזת בחיים במטרה להתאחד עם ילדיה, כבר סופר בשלושה חלקים בשנת 2017 בסדרה "אבודים במרוקו", אז הצליחו גרנט וצוות התוכנית לאחד את מרי עם שלושה מילדיה שנמצאו בצרפת. אבל הסוף לא היה מושלם - אסתר, שהייתה תינוקת בזמן שנלקחה ממרי, לא נמצאה מעולם. עכשיו, בזכות קצה חוט חדש שמתקבל במערכת התוכנית, מחליטה גרנט לחזור עם מרי וילדיה למרוקו בתקווה לחזור עם החתיכה החסרה.
אחרי כל כך הרבה שנים על המסך זה כבר ברור, כש"אבודים" מוצאת סיפור מעניין היא הופכת לטלוויזיה שקשה מאוד להוריד ממנה את העיניים. על כך מעידים גם פסיפס של צופים שמוצגים בפרק הראשון של 'אבודים במרוקו 2' ששודר אתמול (השני הערב) ומספרים איך הסיפור של מרי פרץ הפך לחלק מחייהם. זאת לא רק ההובלה העוצמתית של גרנט - סיפורה של פרץ מכיל בתוכו את כל החומרים לטלוויזיה ממגנטת: דרמה סוחטת דמעות, מותחן עוצר נשימה, פולקלור יהודי ותאוריית קונספירציה על יד נעלמה שמפרידה ילדים מהוריהם. יחד עם זאת, ל"אבודים" יש גם נטייה למתוח סיפורים כמו מסטיק, להבטיח פתרון רק בשביל לסיים בעוד קליף האנגר ולא פעם להשאיר את הצופים, בדיוק כמו גיבורי התחקיר, עם תשובות חלקיות בלבד.
ילדים שנלקחים מהוריהם זה נושא טעון ויצרי שאי אפשר לשחרר ממנו, על כך יעידו קרובי משפחותיהם של ילדי תימן הנעלמים שממשיכים לחפש אחרי קרובי משפחותיהם גם עשרות שנים אחרי. דקות ארוכות מהפרק ששודר אתמול הוקדשו לרענון הזיכרון של הצופים והיוו מעין תקציר לעונה הקודמת לפני שהמסע החדש מתחיל, כנראה כדי לוודא שכולנו נמצאים באותה סערת רגשות כמו גרנט. אולם בעידן שבו הקשב שלנו מצומצם כל כך והעין מתפתה לברוח אל הטלפון בכל שניה של מידע מיותר, כדאי היה לקצר את התקציר ולהוציא אותנו לדרך. מרי לא נעשית צעירה יותר וגם אנחנו, הצופים, רוצים לקבל תשובה עוד בימי חיינו.
בוגרי העונה הקודמת של "אבודים במרוקו" זוכרים את החבר'ה הרעים של הסיפור - הגברים והנשים שמנהלים את הקהילה היהודית בקזבלנקה וקשורים ככל הנראה להיעלמותה של אסתר. נדמה שגם הפעם על כל מילת אמת שיוצאת להם מהפה נוספים לפחות שלושה שקרים, ומתחזקת התחושה שהם יודעים בדיוק מה קרה לתינוקת, שהיום צריכה להיות כבר בעשור החמישי או השישי לחייה. כמו רבים מסיפורי הקונספירציה, גם כאן מעורב כסף גדול וייתכן שאותו הרב מאייר שמסר את שלושת ילדיה הבוגרים של מרי למשפחות עשירות, לקח חלק גם בחטיפה של אסתר. אחרי שבפעם הקודמת צוות התוכנית קיבל יחס עוין מאוד מהקהילה המקומית, שלא לומר נבעט ממרוקו, גרנט - שמזכירה כאן את חתימת הסכמי אברהם שנירמלו את היחסים בין המדינות - מקווה הפעם לשיתוף פעולה.
האם מרי תזכה להתאחד סוף סוף עם בתה האובדת? תשובה על כך תינתן רק בפרק האחרון של העונה (אם בכלל), אבל על הדרך ואולי בלי להתכוון, "אבודים" הצליחה למצוא כמה דברים מעניינים לא פחות לומר. בפרק אחד בלבד נתנה גרנט זמן מסך ליהדות מרוקו על מנהגיה ומסורותיה, יותר מאשר מאה כתבות של אבישי בן חיים על ישראל השנייה. כל ילד או נכד לעולי מרוקו מכיר היטב את הסיפורים על מארג החיים המורכב בין היהודים והמוסלמים ברחובות הצפופים של המדינה - ב"אבודים" הסיפורים האלה מקבלים פנים ושמות ותיעוד ממצלמה נסתרת. לפחות עבורי היו אלה רגעים לא פחות מרגשים מאשר השאלה אם אסתר התינוקת תימצא או לא.
באחד מרגעיה הקשים, כשהאמונה שלה הולכת ומתערערת והזעם הולך וגובר, 'מאיימת' מרי פרץ שאם לא תמצא את בתה היא תפסיק לשמור את השבת ואת הצדיקים. כל מי שגדל בבית יהודי מרוקאי מבין כמה זעם עומד מאחורי האמירה הזאת וכמה היא לא מובנת מאליה. זה גם צריך להיות הזמן שבו גרנט וצוות התוכנית מבינים שמרי פרץ חייבת לקבלת סוף לסיפור שלה, כי זאת אולי טלוויזיה מצוינת אבל אסור שהיא תהפוך לניצול רגשי של גיבוריה.