הקולנוע הישראלי הרשה לעצמו לאורך השנים להשאיל, או לפחות להצדיע, לז'אנרים הוליוודיים כאלה ואחרים. סרט התיכון הוא לא אחד מהם - לפחות לא הסוג הכיפי והקליל, ג'ון יוז פינת "קלולס" ו"ילדות רעות". זה לא אומר חלילה שאין כאן סרטי התבגרות, אבל לרוב הם נראים קצת אחרת - או שהם עוסקים מאוד בפתיחות בסקס ומיניות, או שהם אפלים מאוד, או גם וגם. המתבגרים הקולנועיים שלנו לא מוזמנים למסיבות ענק בבית של איזה מישהו מהשכבה ושותים מכוס פלסטיק אדומה, הם מבלים אצל סטלה המגמרת, נשאבים לרומן לא הולם עם מורה או מתגייסים ליחידה קרבית כלשהי.
הבמאי מאור זגורי משתלב במסורת ארוכת השנים הזאת עם "בתולים", סרט התבגרות על נער (מאור לוי) המתגורר אי שם בערבה. לנער נטול השם הזה יש יותר צרות להתמודד איתן מבן הנוער הממוצע - מצבה הנפשי הקשה של אמו (חן אמסלם-זגורי), הריחוק והקשיחות של אביו (עמוס תמם), הבנות שמתעלמות ממנו בבית הספר, האח הקטן (אור עדי) שעושה לו צרות וגם העובדה שהוא, סליחה על הצרפתית, עדיין לא מצליח לאונן. קשה להתמסר למיניות שלך בבית בלי דלתות ובלי פרטיות, אז הגיבור מחפש את עצמו מחוץ לבית עם חבר מנוסה יותר (איתמר קיגלר) ונערה חצופה ונועזת (ליאנה עיון), שמלמדים אותו כל מה שהוא צריך לדעת על מין, מוות והקשר ביניהם.
"בתולים" מתרחש בשנות ה-90 ומזכיר את זה לעיתים קרובות, עם שידורים של "הלב" בטלוויזיה והמצאות חדשניות כמו טטריס ומחשב ביתי. הזמן לא מקרי: הוא לא רק תואם לשנות ההתבגרות של היוצר, אלא גם מאפשר לו לנתק לגמרי את הגיבור מהעולם שסביבו, בלי פורנו אינטרנטי או צ'אטים להכיר בהם חברים. הניתוק הזה חשוב, אפילו מהותי - העולם שבו חי הנער הזה מרגיש זר, אולי נפרד משלנו.
הסיפור המבלבל והצילום של בועז יהונתן יעקב יוצרים אווירה דמוית חלום שבה גבולות המציאות גמישים למדי. החור הנידח שבו חיה המשפחה מבודד אותה מהעולם ומאפשר לנער לצלול לעומקים נפשיים קשים ואפלים למדי, כשמרכז העניין הוא הארוס והתנטוס של המודל הפרוידיאני - יצר האהבה והמיניות שחי לצד יצר המוות ואפילו הרצון למות. שני הצדדים בולטים במיוחד בקשר בין האם המעורערת ובנה, המבוסס על אהבה כמעט אלימה באופייה עם טאצ'ים אדיפיליים.
הסרט עובד הכי טוב כשהוא מתמסר לרגש החשוף, שיש בו יופי וכיעור גם יחד. למרות רגעי הנוסטלגיה הצבעוניים והחמודים, זה רחוק מלהיות סרט קליל או נעים לצפייה. הגיבור, הוריו, אחיו וחבריו מסתירים כולם גם צדדים מטרידים, לא באופן חינני אלא אפל ממש, אופל שאפשר לשקוע בו. המצע הזה מאפשר לסרט להתענג על שלל רגעים קשים ופרובוקטיביים: משיחות מיניות באמצע טקס יום הזיכרון דרך הרגע שבו הגיבור תופס את הוריו במיטה, ועד לסיפור לפני השינה על ילד שמאיים על חיי אחיו התינוק.
השחקנים הולכים עד הסוף עם כל רגע כזה, מהקטן והיומיומי ועד למופרך והסמלי ביותר. ראויים במיוחד לציון חן אמסלם-זגורי בתור אם שעוד לא לגמרי הפנימה את תפקיד המבוגר האחראי ולא מצליחה להתגבר על אובדן נעוריה, והילד בגילומו של אור עדי. אין תפקיד טריקי יותר מאשר ילד קטן וחמוד (ועוד עם פגם דיבור!), אבל עדי מעצבן רק כשזה מה שהתפקיד דורש ממנו והופך כל סיטואציה בעייתית לטבעית לגמרי.
"בתולים" הוא סרט מהסוג שאינספור סטודנטים לקולנוע יוכלו לנתח את הסימבולים, הרעיונות הפסיכולוגיים וההרהורים הפילוסופיים שלו בעבודות סמינריון, אבל מעל הסאבטקסט המבעבע הזה יש את הסיפור עצמו, שלא פעם נפגע מכל הדברים שיש לסרט וליוצר להגיד דרכו. כש"בתולים" מנסה להתחכם ולשחק עם הציפיות של הקהל הוא נחלש משמעותית. הסיפור מסתיר כמה הפתעות שהצופה המתורגל יכול לזהות כבר בשלבים מוקדמים. לא ברור עד כמה הסרט מנסה להסתיר אותן, אבל לא פעם ולא פעמיים התחושה היא שהסרט מצפה שנהיה מופתעים, לפחות קצת. מילא, לא כל טוויסט צריך לפוצץ לצופה את המוח, ויש ערך גם לכאלה "צפויים" יותר. הבעיה היא שכל הפתעה כזו מפחיתה מהדרמה והעניין וגורמת לצופה להרהר בשאלה מהסוג הבלתי רצוי - האם באמת היה צורך בזה?