תשפ"ג היא השנה שבה הגזענים המקומיים יצאו מהארון. כל איזה זמן מתקבלת עוד עדות, עוד פעולת שנאה אלימה, בדרך כלל כלפי ערבים - אבל לא רק. זה עובר בשתיקה יחסית. לציבור הרחב זה אולי לא ממש אכפת, התקשורת מתקרנפת, ובימים ההם איש הישר בעיניו יעשה. פעם שאפנו להיות אור לגויים, היום מסתפקים בחושך.
והנה, יום חדש הביא איתו מעשה חדש. מעשה ביהודים שישבו בבני ברק וראו כי שכנתם שוקלת להשכיר את דירתה, ואף מראה אותה רחמנא ליצלן למתעניינים. משעלתה בדעתם האפשרות שמא השוכרים העתידיים הם ערבים - הם לא, אבל זה לא משנה. לא לגזענים ולא למהות העניין - החלו מבהירים לבעלת הבית שלא יקום ולא יהיה. כך היא מספרת.
לא ידוע מי היה זה שלקח את היוזמה לידיים, אבל היה אחד כזה, ואולי יותר מאחד, שהשמועה הגיעה אליו. אותם אלמונים פרצו לדירה הריקה, וריססו בדיו שחור - חבל שלא אדום - "ערבים לא גרים בבני ברק" על כל קירות הבית. קיר אחרי קיר, כותל אחרי כותל, שאף אחד לא יתבלבל. מיותר להיזכר בתקופות אפלות. יותר נורא לחשוב שזה קורה כאן היום. במדינת היהודים.
כתובת שחורה על קיר לבן יכולה להיות דימוי מאוד חזק. כתב היד גורם לכיתוב האכזרי להיראות אנושי, ילדותי אפילו, רחוק מהטבע האלים שלו. אבל זו אשליה: הכיתוב צועק מתוך הקירות. כשבעלת הדירה התראיינה אתמול בכל הערוצים מתוך הבית המושחת, הצופה לא יכול היה להתחמק מהכיתוב. ערבים לא גרים בבני ברק. ערבים לא גרים בבני ברק. חמש מילים שמתומצתת בהן שנאה כה עמוקה, כה גסה, כה פשוטה. אי אפשר לטעות בה, לייחס לה איזה נימוק סביר שמתקבל על הדעת. זו גזענות בוטה מול העיניים. אין הכרעה פשוטה מזו. יש אולי פואטיקה בשידור התמונה הזאת: הכתובת נכתבה בתוך בית סגור, כדי לאיים על אדם מסוים, בדרך שאולי, רק אולי, לא נעים להתגאות בה בפרהסיה - אבל בזכות הטלוויזיה, החרפה הזאת מתפשטת בכל המדינה ונעשית גלויה לכל. הפרצוף האמיתי נחשף, וגם למחוק כבר לא יעזור לטשטש את הבושה: אם כך ואם כך, כמו שכתב פעם דוד אבידן, הכתם נשאר על הקיר. הכתם על העיר, הכתם על המדינה, הכתם על כולנו.
ברשת 13, אמנון לוי נסער. "הדם עולה לראש", אמר לבעלת הדירה. הוא פונה לפאנליסט שמשום מה מלווה את השידור - ח"כ ממפלגת הימין הקיצוני שצפויה להצטרף להנהגת המדינה, ואדם שהסביר קודם שחוק השבות במתכונתו הנוכחית מהווה "בעיה" (מהי אותה בעיה? "יש כאן בעיה שיש לנו מדינה אחת, אם אמנון או ולדימיר מוכנים למצוא לנו עוד מדינה אשמח להכיר אותה, ואם יש בעיה שצריך לתת עליה את הדעת, אז כן צריך לתת לה את הדעת". זאת הרמה).
חבר הכנסת הטרי, נציג של השלטון שבדרך, פתח בגינוי רפה מן הפה ולחוץ, ומיד חייב היה להבהיר באופן מביש ומבולבל כאחד, שאמנם מה שנעשה הוא לא יפה - אבל. הוא מיהר לטעון שיהודים לא יכולים לגור בערים ערביות (זה לא נכון, חבל שלא צפה בכתבה של דין פישר ששודרה במהדורה של 12 לפני פחות מחודש), התעקש שיש בישראל דווקא גזענות של ציפיות נמוכות (מה הקשר?), ועוד כהנה וכהנה ביטויים שכל מהותם היא התחמקות, תוך היאחזות קלושה בכמה מילות נימוסים כדי לצאת ידי חובה. "הקל ביותר זה להציג את הנראטיב שלכם. אני בא להציג את הנראטיב שלי, חדשני יותר", אמר נציג הפרוגרס. לוי הופתע. "אני ציפיתי וקיוויתי שפה אתה תגיד: זה דוחה אותי", אמר תוך היתממות מפוארת. כמה טוב שאפשר גם להסתחבק עם הקיצוניות וגם לגלגל מולה עיניים, ועל הדרך אפילו לגרוף קצת רייטינג טוב. רווח מכל הכיוונים.
בערוץ המתחרה, עודד בן עמי ניסה גם הוא לקושש גינוי פעוט ורפה מנציג נוסף של המפלגה. גם לזה היה חשוב לדבר לפתע קודם כל על העוול שנגרם לריבון. "אנחנו נגד גזענות. אנחנו גם נגד גזענות כלפי תפילת יהודים בהר הבית", אמר התכשיט - והציב זאת כגזירה שווה לפריצה אלימה, פשע שנאה ואיום על אזרחים. אלה פני המוסר הישראלי בעת הזאת - תמיד תימצא דרך לא לקחת אחריות, להתעקש שאתה הקורבן ולהאשים את הצד השני, לא משנה כמה בוטה המעשה. מפסיקים להתנצל ולהתבייש. "אין לנו שום בעיה עם כך שערבי שוכר דירה, כמובן בהנחה שהוא לא מבצע שם עבירות", המשיך נביא הפיוס. תודה באמת. כאן היה צריך עודד בן עמי להעיף אותו מהאולפן או למצער להעמיד אותו במקום, אבל הוא הסתפק ב"חס וחלילה".
אבל האמת היא שבמקום לדרוש גינויים חסרי משמעות באייטמים מהונדסים, התקשורת צריכה לנקוט עמדה ברורה יותר. לא רק להזדעזע לכמה דקות עד לפאנל המחויך הבא, לא להעיר ולברוח, אלא להגיד "עד כאן". מול הכתובת השחורה צריך לצבוע קו אדום. במובן המילולי ביותר, לתקשורת אסור לעבור על תופעות כאלה לסדר היום.
אבל היא עוברת. רק בכאן 11 הגיע הסיפור למהדורה המרכזית, ורק שם גם טרחו לדבר עם, ובכן, ערבים. האייטם שהכינה הכתבת נטלי מתוקו שובץ בשלהי סדר היום, אחרי חדשות מהחלל החיצון, שם גילו גלקסיות קדומות. כדאי ליידע את העורכים: הכתובת נמצאת כאן על הקיר, לא צריך בשבילה שום טלסקופ.