כמה חודשים לפני מותו התראיין הסופר האהוב א.ב יהושע לאחד העיתונים וסיפר בין השאר שהוא ובני דורו - חיים באר, יהושע קנז, יעקב שבתאי עמוס עוז כמובן, וקצת אחריהם דוד גרוסמן, רונית מטלון ויהודית קציר - היו בני מזל, כי הם התחילו לכתוב בתקופה שהאירה פנים לספרות העברית המתחדשת. בצניעות אופיינית הוא הוסיף שאם למשל סופר כמו יובל שמעוני היה מתחיל לכתוב בתקופתם, הוא היה זוכה להרבה יותר בולטות ונוכחות בתודעה של הציבור הישראלי - בקרב אלה שקוראים ספרים כמובן, ולא רק סטיקרים מתחלפים ומתלהמים על שלטי חוצות בכבישים.
אבל האמת היא שהיה באמירה שלו משהו יותר רחב ועמוק - כל הסופרים שציינתי לעיל, ובתחילת שנות התשעים גם סופר צעיר יחסית כמו אתגר קרת, יצרו מעין "כתב יד" שמזוהה איתם באופן בלעדי. אני מניח למשל שיש לא מעט כותבים שהיצירה שלהם טובה ואפילו מצוינת, אבל היא כבר צועדת בשדה חרוש. הם או הן כותבות וכותבים היטב, אבל יש משהו בכתיבה שלהם שצועד באותו תלם שפילסו למשל יעקב שבתאי ואתגר קרת עשר או חמש עשרה שנה אחרי.
המחשבה הזאת, שהייתי קורא לה מטא-ספרותית - מחשבה שמנסה להתבונן בתהליכי עומק בעולם הספרות הישראלי שכל כך יקר לי - ליוותה אותי במהלך הקריאה של ספרו האחרון של שי אספריל, "אילו נולד איטלקי". אני מודה ששמו לא היה מוכר לי, למרות שפרסם כבר לא מעט דברים (קובץ הסיפורים "עוד מעט חורף מתחיל" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הרומן "אגרוף" בהוצאת כנרת זמורה ביתן, והרומן "השופט" בהוצאת עם עובד) וזכה בפרס רמת גן לסופרי ביכורים ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
אספריל הוא כותב מיומן, לפעמים אפילו מיומן מדי, אבל הוא גם כותב רגיש שקרוב אצל הדמויות שהוא בורא על הדף. הוא מלווה אותן ואת מסען בעולם עם הרבה ידע, ומה שלא פחות חשוב - הרבה חמלה.
שם הספר עצמו, "אילו נולד איטלקי", לקוח מתוך פסקה מספרו האחרון של יעקב שבתאי "סוף דבר" - "מה טוב היה אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי החי בשלווה לחופי הפיורדים הכחולים" (הוצאת הספרייה החדשה. עמ' 216), ומעיד על כך שאספריל קשוב ומנהל בעצם סוג של שיחה עם כותבים ישראלים שקדמו לו. בעיניי זאת כמובן מעלה גדולה.
במרכז הרומן שלוש דמויות: ויקטור - עורך דין שהתייתם מאביו בגיל צעיר. הוא מתמחה בסכסוכים קשים בין בני זוג אמידים, שהמאבקים העכורים ביניהם מרפדים גם את חשבון הבנק הפרטי שלו. ההווה המרופד שלו מאפשר לו לכאורה להתרחק משכונת ילדותו ומזכרונות הילדות הקשים שקשורים אליה, אבל אותם זכרונות ואירועים מהעבר ממשיכים לרחף בנפשו ולהטיל עליה צל לא פשוט.
לידו ניצבת הגר אשתו, עיתונאית חוקרת במקצועה (אספריל עצמו עבד לא מעט שנים כתחקירן בעיתון "כלכליסט", וניכר שבספר טמון לא מעט ידע שצבר, ידע מרשים שנוגע גם לתחומים נוספים שהספר עוסק בהם). הדמות השלישית היא של מנחם, רוקח מבוגר וערירי, ששורשי משפחתו אינם ידועים לו, ובשלב מסוים הוא עובר מעסקי הרוקחות להשכרת דירות נופש לתיירים שהוא צופה בהם בחשאי באמצעות מצלמות נסתרות (בהקשר הזה הספר מהדהד כמובן את "מחזיר אהבות קודמות", הספר הבלתי נשכח של יהושע קנז ז"ל).
התמה המרכזית של הספר נוגעת אם כך להשפעת אירועי העבר על גורלן של הדמויות בהווה. האב המת של ויקטור. האב הנעדר של הגר (אביה חי באנגליה. הגר נולדה כתוצאה ממפגש חפוז בין האב, דוקטור אירי להיסטוריה, לבין האם שמבקשת לנתק את הקשר בין הגר לבין אביה), והגילוי המכאיב של מנחם הרוקח לגבי שורשיו. התמה הזאת קשורה למה שהיוונים העתיקים כינו ה"מוירה" (שלוש האחיות שמייצגות את הגורל), כלומר הוא שואל בעצם אם אנחנו נידונים תמיד לסוג של דטרמיניזם - גירושין או קשר פגום בעבר יובילו להווה מכאיב ודומה, ולשאלה האם אותם גיבורים יכולים להיחלץ מאותה צריבת גורל בחייהם.
האם כל זה הוא ספרות גדולה בנוסח שהעמידו לנו יעקב שבתאי ויהושע קנז זיכרונם לברכה. קשה לי לענות על השאלה ואני מודה שאני קצת מסתייג מהשוואות כאלה. מה שברור הוא שאספריל יודע לגעת שוב ושוב בלב הכאב שעומד ביסודם של החיים - הרצון למלא את החלל שפעור כנראה בנפשו של כל אחד וההשתוקקות הבלתי נגמרת כמעט למלא את אותו חלל בפעולות ומעשים - זיונים מהצד, הצצה לחיים האינטימיים של אנשים אחרים, והמרדף הבלתי פוסק אחרי הכרה, צבירת נכסים וכוח.
אספריל מלווה כאמור את כל הניסיונות האלה במבט מבפנים, כמי שהתחושה וההשתוקקות הכל כך אנושית הזאת אינה זרה לו. לפעמים הוא נוטה לברוח לעוד אקשן ועוד אקשן במקום אולי להשתהות עוד קצת בתוך הנשמה המיוסרת והמעונה של הגיבורים, אבל בסך הכל אפשר לומר שהיכולת הזאת לצלול שוב ושוב לתוך המרכיב הכי חשוב והכי פנימי בלב ובנפש, היא בהחלט הישג מרשים.
אני ער לעובדה שלסקירות על ספרים, טובות ככל שיהיו, יש בדרך כלל מעט מאוד השפעה על טעמם של קוראים, ובכל זאת הייתי שמח אם הייתם חוקקים בזכרונכם את השם הזה - שי אספריל.
"אילו נולד איטלקי" / שי אספריל. הוצאת עם עובד. 300 עמודים.