נתון עגום התפרסם השבוע בכתבה באתר זה: על פי ארגון שמנטר מקרי ירי המוני בארצות הברית - כזה שנורו בו ארבעה בני אדם לפחות - יותר מ-600 אירועים כאלה נרשמו במהלך שנת 2022 לבדה, והשנה עוד לא נגמרה. למעשה, זו השנה השלישית ברציפות שהרף הזה נחצה. המקרה ה-601, אגב, היה הפיגוע הנתעב במועדון של קהילת הלהט"ב בקולורדו ביום שבת האחרון. מאז הספירה כבר הספיקה לעלות עוד קצת. אנחנו על 608.
אותו ארגון, "The Gun Violence Archive", שמנטר בספירה שלו כל מיני סוגים של ירי, פרסם בתחילת החודש נתונים מבהילים נוספים בעמוד הטוויטר שלו, שמאז - יש להניח - רק הלכו ונעשו גרועים יותר: יותר מ-17 אלף בני אדם נרצחו מירי בארצות הברית מתחילת 2022, יותר מ-33 אלף נפצעו, יותר מ-850 ילדים ו-4,300 מתבגרים נפגעו. בפחות משנה. אלה תסמינים של חברה שבה נשק מותר כמעט לכל, וכל ניסיון להגביל את הגישה אליו נבלם. את המחיר משלמים ברחוב.
וכאן בישראל, ממשיכים לעצום עיניים, ובחסות תערובת של פופוליזם, לאומנות ואובדן אמון ברשויות - עולים וגוברים הקולות המעודדים אזרחים רגילים לשאת נשק. במדינה נורמלית זה התפקיד של כוחות הביטחון להשיב את הסדר, אבל אנחנו מזמן לא שם. באופן אירוני, מי שקורא לאזרחים להחליף אותם הם אותם אנשים שקוראים להחזיר את "המשילות".
לא צריך להיות גאון כדי להבין מה המשמעות של עוד נשק שמסתובב ברחוב, וכמה קורבנות מיותרים ילכו לכל הרוחות אפילו כתוצאה מטעויות, שיקול דעת לקוי, או סתם רוע וטמטום. הרי רמת האלימות ברחוב, כפי שמעיד למשל הרצח בכביש בחולון, היא גבוהה למדי. ומה יהיה בקטטה הבאה בכביש? בחנות? בחוף הים? ובכל זאת, בעידוד של פוליטיקאים ומשפיעני רשת, הקמפיין בעד יותר נשק ברחוב מקבל יותר ויותר נפח, בלי שכמעט אף אחד מתריע מההשלכות.
רובן המוחלט של שורות אלה נכתב לפני הפיגוע בכניסה לירושלים, ונדמה שבעקבותיו - הגם שהתועלת של אקדחים מול מטעני חבלה היא, איך נאמר, מפוקפקת - הקולות האלה אפילו מתחזקים. כשהדם הקולקטיבי רותח, מה שקורה במדינת ישראל למרבה הצער מפעם לפעם, הדרישה לעוד הקלות על נשיאת נשק מפחידה אפילו יותר.
דוגמה נהדרת לחלק של התקשורת בחגיגה הזאת ולאופן שבו היא מהדהדת את הקמפיין הזה הגיעה השבוע מהמהדורה של חדשות 13. ישי פורת, כתב השטחים של חברת החדשות, "יצא לשוחח עם הישראלים שהחלו לשאת נשק בעקבות גל הפיגועים האחרון". אבל הכתבה הזאת רק מתחזה לכתבה אינפורמטיבית, מרוחקת: מדובר בתשדיר שירות לנשק, מלא בצבע, וללא טיפת ביקורת.
בתוך מתחם אימונים של חנות נשק, המצלמה מפלרטטת עם המנכ"ל שמצטלם עם אפוד גם כשהוא עומד מאחורי דלפק, מספר שהוא לא יוצא לזרוק את הזבל בלי אקדח, וקובע שהישראלים מחפשים היום "נשק עם הרבה תחמושת", כי הם חוששים שאחרת זה לא יספיק להם. מציגים לנו גם את "בן שבא לרכוש אקדח בפעם הראשונה". בין לבין מגיעים צילומי מטווחים כדי להעצים את הפאתוס, מהסוג שמוכר מכתבות צבאיות, ושלל ציטוטים על היעדר הביטחון בחוץ, עם קריינות שמזכירה כי לעומת המצב בישראל, "בארצות הברית כמעט כל אדם עם דופק יכול לרכוש נשק". את התוצאות ניתן לראות למעלה. הדובדבן: ציטוט של השר המיועד לביטחון פנים, שמסביר כמה זה חשוב שכמה שיותר ישראלים ישאו נשק. טירוף מוחלט.
וביקורת? אין, להוציא הסתייגות כל כך מינורית של ראש אגף הרישוי, שכמוה כתמיכה. פורת לא ראה לנכון לכלול בכתבה שלו שיחות עם משפחות של נשים שנרצחו מנשק שהיה בבית. הוא לא מעסיק את עצמו במחשבה מה יקרה אם המירוץ המטורף הזה יביא נשק גם לידיים לא אחראיות. אף סוציולוג או קרימינולוג לא נשאל מה ההשלכות של ביקוש המוני לאקדחים ורובים על החברה האזרחית. מזל שמנכ"ל חנות הנשק מבהיר ש"אתה לא עושה שטויות עם הנשק". מה יהיה כשמישהו כן יעשה שטויות?
חדשות 13 לא לבד. כמה ימים לפני כן יצא תאגיד השידור הציבורי בכתבה עם הכותרת האמיתית - אני נשבע, אי אפשר להמציא את זה - "נשים למטווח | לא רק אילה בן גביר: הנשים שנושאות נשק", כאילו מדובר בתופעה אקזוטית. כמו שאולי אפשר היה לנחש, כותרות מאוד דומות הופיעו גם במרץ-אפריל, וגם לפני כן סביב תקופות של מתיחות ביטחונית.
אפשר להיתמם ולהגיד: זאת תופעה שמצדיקה דיווח, לא פחות ולא יותר. הכל טוב ויפה, אבל גם לתופעות יש הקשר, ועיתונאים צריכים לדעת להיות ביקורתיים ולא להיסחף אחרי הרייטינג. מערכת חדשות 13, וכמוה גם כל מערכות החדשות בארץ, יודעות יפה מאוד לדבר עם אזרחים שמודאגים מתופעות שקשורות לנוער או עם מומחים וחוקרים על תופעות אחרות ששנויות במחלוקת, ולהביא יותר מדעה אחת. כשזה נוגע לאקדחים, כולם כל כך שקטים פתאום. לכן כדאי להגיד בקול גדול עכשיו: כשהתקשורת לא ביקורתית כלפי הביקוש ההמוני לנשק היא מעודדת באופן פעיל כאוס ותנאים שיכולים להסלים במהירות. אחר כך היא תמיד תוכל לצקצק על עוד רצח מזעזע.