אולפן האנימציה של דיסני יציין השנה 100 שנים להיווסדו, מאורע שעוד ייחגג בהמשך השנה בפארקים של דיסני, בתערוכת ענק ועם שלל תכנים חדשים, ביניהם מחזמר אנימציה חדש שייקרא "Wish". התוצר הראשון לבית דיסני שלוקח חלק במסיבה הזו, כולל פתיח חגיגי מיוחד, הוא "עולם מוזר", סרט האנימציה ה-61 במספר של האולפן.
כפי ששמו מרמז, "עולם מוזר" הוא אכן סרט משונה קצת - שילוב לא טריוויאלי בין תבניות ורגעים שכבר ראינו בסרטי דיסני קודמים לבין ניסיונות לפרוץ את הנוסחה ולהציג משהו חדש, יצירתי ויוצא דופן. ההצלחה חלקית: זה לא סרט שייכנס לרשימת הקלאסיקות האהובות של האולפן, אבל יש בו הרבה מה לאהוב או לפחות להעריך.
כסרט הרפתקאות עם נגיעות של פנטזיה, "עולם מוזר" שואב השראה מ"מסע אל בטן האדמה" ו"קינג קונג" וגם ממגזיני פאלפ, שריתקו את הקוראים עם סיפורים סנסציונים על מסעות לעולמות רחוקים ומופלאים, מלאים מפלצות מסוכנות למראה. הסרט לוקח אותנו לממלכת אבלוניה, המופרדת מהעולם שסביבה ברכס הרים בלתי עביר. מגלה הארצות ההרפתקן ייגר קלייד (דניס קוויד), שם לו למטרה לגלות מה מסתתר מעבר להרים. בנו סרצ'ר (ג'ייק ג'ילנהול), מתלווה אליו במסעותיו למרות שאין לו זיקה של ממש להרפתקאות - הוא טיפוס עדין ומסורבל שנהנה יותר לחקור צמחים מאשר לטפס על צוקים או לנווט בשלג.
הסיפור מתרחש 25 שנה לאחר משלחת גורלית במיוחד של משפחת קלייד - ממנה שב הבן ללא אביו, אבל עם צמח בעל יכולות פלאיות. ייגר בחר להמשיך במסע המסוכן לבדו ונעלם, בעוד סרצ'ר ושאר אנשי הצוות הבינו את הפוטנציאל של "פנדו" - צמח חשמלי דמוי גפן שהופך את אבלוניה מממלכה נחשלת ודלה למעצמה טכנולוגית בסגנון רטרו-עתידני. סרצ'ר הפך מאז לחקלאי ולאיש משפחה, אך האידיליה נקטעת כשמחלה מסתורית מתגלה ביבולי הפנדו, וסרצ'ר נדרש להצטרף אל הנשיאה קליסטו (לוסי לו) במסע מסוכן אל הלא-נודע. בלי ידיעתו או רצונו, למסע מצטרפים גם אשתו הטייסת מרידיאן (גבריאל יוניון) ובנם בן ה-16 אית'ן (ג'בוקי יאנג-ווייט), שחולם על הרפתקאות משלו. המסע מוביל את המשלחת לאותו עולם מוזר מהכותרת - מרחב תת קרקעי סודי, צבעוני ושופע יצורים משונים ומאיימים למראה. אה, וגם אב המשפחה ייגר נמצא שם כבר חצי יובל, אחרי שנכשל למצוא את הדרך חזרה הביתה.
בשנות התשעים סרט דיסני ממוצע היה סיפור על ברווזון עם מלא פוטנציאל - והורה מת אחד לפחות - שהופך לברבור יפהפה במסע התבגרות מוזיקלי-רומנטי. בשנים האחרונות יש אמנם מעט יותר מגוון בסוג הסיפורים שדיסני בוחרים לספר, אבל זה לא אומר שהנוסחאות ננטשו. "עולם מוזר", בדומה לסרטים כמו "מואנה", "לשבור את הקרח" או "אנקאנטו", שולח את הגיבורים שלו למסע סמלי אל השורשים המשפחתיים שלהם - מסע שמאפשר להם להירפא מטראומות העבר בעזרת פעולה פיזית-פנטסטית כלשהי, והכול במטרה להציל את הקהילה האוהבת שלהם מסכנה מיידית.
למרות הדימיון הזה, "עולם מוזר" מצליח להישאר ייחודי בזכות סגנון שונה - אין לו לוק טיפוסי של סרט דיסני וגם אין בו אווירת אגדה קסומה או שירים. הטון הרבה יותר עכשווי מאשר תקופתי, כולל טכנולוגיה מד"בית ומשחק לוח דמוי קטאן ככלי עלילתי של ממש. תאמינו או לא, זה באמת סרט די מוזר, בדרכו החיננית והמטופשת לרגעים. גם הדרמה המשפחתית קצת אחרת, בעיקר כי הפעם הקונפליקט העיקרי הוא סביב מודל הגבריות שמייצגים שלושת הדורות במשפחה - ייגר הוא מצ'ואיסט מרוכז בעצמו ומרוחק רגשית, סרצ'ר מציע מודל יותר רגיש ומתוחכם אבל גם חרדתי ורדוף. אית'ן רואה את הטוב בשניהם ומנסה ליישב את הסתירות.
אבל רגע, זה ממש לא הכול: יש לנו גם עלילת הרפתקאות עם מודעות אקלימית-סביבתית. המסע עצמו הוא לא הכי מעניין שראיתם, אבל בניית העולם מהנה מאוד, עם סביבות מלאות פרטים ומרהיבות, שופעות יצורים שמזכירים יותר דגים ואמבות מאשר חיות. כזה למשל הוא ספלאט, תפלץ משנה-צורה כחול וגונב ההצגה הרשמי של הסרט, שמראה שגם דמות בלי פרצוף יכולה להיות חמודה. לתעלומה במרכז הסיפור יש פתרון מעניין, מפתיע אבל לא מופרך. זה הופך את המערכה האחרונה למעניינת והמסעירה ביותר בסיפור, אבל גם מפחית קצת מעוצמת המסר הסופי שלו - אם זה משהו שחשוב לכם לומר, לא בטוח שכדאי להזכיר את זה לראשונה אחרי שני שלישים מהסרט.
בכלל, הבעיה העיקרית כאן היא פוקוס. יש דרמה מעניינת, קומדיה לא רעה, מסרים חשובים על יחסי אדם וסביבה, דמויות חמודות לאללה, סיידקיק חייתי שובה לב (שניים, בעצם) וגם קצת מתח, אבל לכל אלמנט כזה חסר עוד צעד וחצי כדי לממש את הפוטנציאל. גם דמות ראשית טובה באמת חסרה כאן - סרצ'ר הוא דמות מעניינת על הנייר אבל בפועל הרבה פחות כיף איתו מאשר עם אית'ן, מרידיאן או ייגר, כך שההזדהות שלנו מדלגת להנאתה בין בני המשפחה. הסרט גם נראה כמו שהוא כתוב: נאה, מלא פרטים קטנים שבבירור הושקעה בהם המון מחשבה, אבל עמוס מדי.
"עולם מוזר" הוא סרט סבבה והכול, רק שאחרי כל סבבה והכול מגיע אבל. הפעם האבל הזה הוא "אבל אין לו את האקס פקטור הזה שהופך סרטי אנימציה לסוחפים באמת". דיסני אלופים בזה - הם מצליחים לתעל אנרגיה וקצב, מיומנות אמנותית מרהיבה או פסקול שמעצים את הרגש כדי לחדור את השיריון הציני של הצופה ולהחזיר לו לכמה רגעים נקודת מבט ילדית ומלאת השתאות. יש בסרט סצינה אחת שמצליחה להתקרב לטריטוריות האלה, אבל בשאר הזמן הסרט נשאר "רק" טוב מאוד. זה יותר טוב מהרבה תוצרים אחרים לקהל משפחתי שמגיעים לקולנוע בישראל, אבל כנראה שדיסני עשו אותנו מפונקים. בייחוד מוזיקלית - למה לסרט הרפתקאות פנטסטי כל כך יצירתי יש פסקול כל כך גנרי?
ועדיין, בסופו של דבר יש כאן יש טוב מאשר רע או אפילו בינוני, אז נסיים עם נקודת האור הגדולה של הסרט - אית'ן קלייד. נכון, כבר סיכמנו שנער מתבגר קצת מגושם עם חלומות גדולים זאת קלישאת דיסני לא קטנה, אבל הייחוד של אית'ן הוא ברגישות שלו והבגרות שהוא מצליח להפגין גם ברגעים הכי מטורללים בסרט. הוא עדיין טינאייג'ר וככזה הוא לפעמים פזיז ויצרי, אבל עם הזמן מתברר שהוא הרבה יותר מבוגר-אחראי מאבא וסבא שלו, ושיש לו את היכולת להבין ניואנסים שאחרים מפספסים בלהט הרגע. לא בדיוק בן נוער קולנועי טיפוסי. אה, והוא גם הומו מחוץ לארון, לא ברמיזה ולא בשיטת "מצמצת פספסת". הייצוג הקווירי כאן אגבי ולא יומרני, בלי נאומים דרמטיים או קרוב משפחה שמאיים לנשל מישהו מהירושה - פשוט עוד מאפיין זהותי לדמות, ועוד אחת מרכזית שאשכרה נשארת איתנו לאורך כל הסיפור. זה היה אמור להיות טריוויאלי כבר מזמן, אבל משום מה זה לא, אז בכל זאת כיף לחגוג את זה.