לפני שני עשורים פורסמה ברשת תמונה של האחוזה של ברברה סטרייסנד במאליבו. כלומר, בערך - התמונה הייתה אחת מ-12 אלף צילומים אוויריים של רצועת חוף שפורסמו במסגרת תיעוד של נסיגת קו החוף בקליפורניה. סטרייסנד, נחושה להגן על פרטיותה, תבעה את הצלם והאתר המפרסם ודרשה פיצויים של 50 מיליון דולר. סטרייסנד לא רק הפסידה את הקרב הזה - היא השיגה בדיוק את ההיפך. לפני התביעה התמונה המדוברת זכתה למספר מסחרר של 6 הורדות, שתיים מהן של עורכי דינה של סטרייסנד. חודש אחרי התביעה המספר זינק למאות אלפים, והיום היא מככבת בערך הוויקיפדיה של התופעה שנקראה על שמה - "אפקט סטרייסנד", מצב שבו הניסיון להסתיר או לצנזר משהו יוצרים חשיפת יתר של אותו הדבר שרציתם להסתיר.
וכך יצא שבישראל מדברים כבר יומיים על "פארחה", סרט ירדני תקופתי שמתרחש בזמן מלחמת העצמאות והגיע לספרייה של נטפליקס יותר משנה אחרי שהוקרן בפסטיבל טורונטו - ועורר מאז מעט מאוד עניין ובאזז. אבל לפתע, אחרי שנודע שהיא כוללת סצינה שבה חיילים ישראלים הורגים משפחה פלסטינית, שרים כמו חילי טרופר ואביגדור ליברמן כתבו פוסטים זועמים על הסרט ועל תיאטרון ביפו שהקרין אותו, איתמר בן גביר הוסיף שמדובר ב"הנדסת תודעה שצריכה להיות מטופלת על ידי משרד החוץ", ואילו נטלי דדון הסבירה לעוקביה ש"ככל הנראה מטרתו היחידה להגביר את אנטישמיות נגד העם היהודי" וקראה להתנתק מנטפליקס במחאה, קריאה שהתפשטה בזריזות ברשת. באתר סרוגים הגדילו לעשות וציטטו מנוי השוקל להתנתק מנטפליקס שקושר את עליית הסרט לקונספירציה על "שונאי ישראל וה-BDS במיוחד" שמשתלטים לאט-לאט על "הרבה גופים".
אבל רגע, אנחנו בכלל בביקורת קולנוע, ומתחת לכל הבלאגן הזה יש גם סרט. סרט הביכורים של דורין ג'יי. סלאם הירדנית מספר במשך שעה וחצי את סיפורה של נערה בת 14 בשם פארחה, שאביה עומד בראשו של כפר פלסטיני ב-1948. פארחה חולמת לעזוב את הכפר הקטן והשומם כדי ללמוד בבית הספר בעיר, אבל אביה, מנהיג מכובד בכפר, פחות מתלהב מהרעיון. הקונפליקט הקטן הזה נקטע כשהכפר מותקף על ידי כוחות ישראלים, מה שמוביל את אביה לנעול אותה במחסן כדי לגונן עליה.
"פארחה" הוא סרט קטן למדי: מעט לוקיישנים, מעט עלילה, הרבה שוטים של מבטים מבוהלים, דיאלוגים סטנדרטיים - שלא נאמר בינוניים לגמרי. השחזור התקופתי פה מסתכם בתלבושות מסורתיות וכמה כלי רכב ישנים. לאורך רוב הסרט הנוכחות של הכוחות הישראלים בעיקר נרמזת בעזרת רעשי פיצוצים או יריות, עשן ואבק - אולי מטעמים אמנותיים, יותר סביר שפשוט לא היה תקציב לאפקטים ולשחזור תקופתי נרחב. זה בעצם לא ממש סרט מלחמה, אלא סרט התבגרות עם דיאלוגים שכבר שמעתם פעם בסרט תקופתי אחר על "נערה שמקדימה את זמנה", בעשייה קולנועית בסיסית.
את רוב הסרט פארחה מעבירה במחסן הנעול - קוראת לאביה, משעשעת את עצמה, מנסה להימלט ומציצה החוצה בתקווה שיבואו להציל אותה. היא לא חלק פעיל מהדרמה העיקרית בסרט - אותה סצינה שעוררה את כל השערוריות - שבמסגרתה, בשלב מסוים, מופיעה מחוץ למחסן משפחה פלסטינית הכוללת גם אישה בהריון. הקטעים "הקשים" בה מזעזעים בעיקר על הנייר כי הם לא עשויים מספיק טוב כדי להרגיש אמינים: לא הרגע שבו האישה יולדת בשטח תוך רגע וחצי ובלי טיפה של דם, בטח לא הסצינות בכיכובם של "חיילים ישראלים" שמדברים עברית עקומה עם משפטים כמו "תחפשי אותה" במקום "עליה". החיילים משוחקים ומוצגים בצורה כל כך חייזרית שהם נראים קצת כמו נבלים בסרט מצויר - כמה חיילים וחיילת (רק היא עם כומתה אדומה על הראש, משום מה), שמוציאים בני משפחה להורג ללא הסבר או סיבה, ועל הדרך גם מתגרים בהם, להדגשת הרשעות.
חד צדדי? לגמרי, אבל בסופו של דבר, דין סרט עלילתי אינו כדין סרט דוקומנטרי או כתבת תחקיר. הייצוג של החיילים הישראלים בסרט, מקושקש ולא מתוחקר ככל שיהיה, הוא בעיקר סמלי. הסרט מתייחס לסיפורה של פארחה כסיפור אמיתי, אבל הבמאית אף פעם לא הרחיבה כמה מתוכו אכן כזה - רק ציינה ששמעה מאמה את הסיפור על נערה שננעלה במחסן על ידי אביה. גם אם הייתה דרך להוכיח שהסיפור על רצח המשפחה לא היה ולא נברא, זה לא יוכיח שום דבר רחב יותר על הנראטיב ההיסטורי, על הנכבה או על מוסריותם של חיילי צה"ל - אלא רק שהבמאית ביימה סרט עלילתי ולא דוקומנטרי.
וכאן המקום לשאול - במדינה שבה הנכבה היא טאבו כל כך גדול, למה להפנות זרקור דווקא לסרט שהדיון עליו הוא בהכרח דיון על הנושא הזה? הרי אין פה תגובה למשבר קיים, אלא פתיחת חזית מול סרט זניח לחלוטין, שכנראה לא יופיע לאף מנוי בנטפליקס בדף הבית. אנחנו מדברים על סרט שאפילו לא קיבל ציון ברוטן-טומטוז כי בקושי שתי ביקורות נכתבו עליו מאז הקרנת הבכורה שלו בספטמבר אשתקד - סרט מהסוג שחובבי קולנוע נופלים עליו במקרה באיזה פסטיבל ואומרים "כן כן, עצוב מאוד" ואולי נכנסים לקרוא קצת בוויקיפדיה.
הסרט נבחר לייצג את ירדן בקטגוריית הסרט הזר באוסקר, אבל הסיכויים שלו להתברג לרשימת המועמדים נמוכים עד לא קיימים - אלא אם כן דחיפת היח"צ הישראלית תשנה את התמונה בלי להתכוון. בסופו של דבר, כולם פה קיבלו מנה נדיבה של הון סימבולי מול הבייס שלהם - הבמאית יכולה להתגאות ברדיקליות והאומץ של "הסרט שהרגיז את הישראלים", בעוד המצקצקים חיזקו את תדמיתם הציונית הנועזת במינימום מאמץ.