בישראל, הכול מתחיל ונגמר בחתונה. בתרבות, זה מקור הקושי וזה הסוף הטוב, המעגל שנסגר וחתומת האישור החברתית. כך זה בטלוויזיה בתכניות כמו "חתונמי", וכך זה גם בתיאטרון השנה, עם "לעבור את הקיר" - וכעת גם עם מחזמר נוסף בשם "החבדניקים" בתיאטרון הקאמרי. ההצגה המדוברת, פרי עטו של אודי גוטשלק, עם לחנים של אלעד פרץ ובבימוי משותף של גוטשלק עם גלעד קמחי, פורסת בדרך אל החופה דרך מלאת חיכוכים בתוך החברה הישראלית הממוגזרת, בין חסידי חב"ד, עובדים זרים, קהילת הלהט"ב, עבריינים, וגם, ובכן: דמויות מהתנ"ך.
העלילה מתארת את עלילותיהם של יהודה וחיים, שני אחים תאומים, בלתי נפרדים, בני 20 וקצת מכפר חב"ד - אחד עילוי, חכם שבחכמים (עופרי ביטרמן), ושני הוא משהו בין דביל ואינפנטיל, אבל עם לב טוב (רפאל עבאס). לרוע המזל, השניים מתקשים למצוא שידוך. אחד מפני שאף אחת לא מספיק טובה לו וככלל חושש ממחויבות, ואילו השני נדחה על ידי כל אחת. בנקודת המוצא של המחזה, התלמיד השקדן משתדך כמעט בעל כורחו לבתו של מנהיג הקהילה, בעוד השני, אחרי שזכה לסירוב נוסף ואחרון, נשלח-מגורש לבית חב"ד בתל אביב, בתקווה שאולי בעיר הגדולה תימצא לו בת זוג. השניים לא נפרדו מעולם לפרק זמן של יותר מדקה וארבעים שניות, או משהו כזה, ועל כן - אחיו מחליט להצטרף אליו במסע אל עיר החטאים, כלומר: אל דרום תל אביב המוזנחת.
בעוד שליחת חב"ד המקומית, בת דודתה של השדכנית מכבר חב"ד (טלי אורן בהופעה כפולה שכולה מקצוענות), נענית למשימה המורכבת, ליבם של האחים נפתח אל אנשים בלתי צפויים. יהודה מוצא שפה משותפת ויותר מכך עם מעצב שמלות, הומו מוחצן ודראג קווין בזמנו הפנוי (אלעד אטרקצ'י), מה שמטלטל את עולמו הנפשי והרוחני; בעוד נפשו של חיים נקשרת אל מרי הפיליפינית (מאיה לבני), אחת מקבוצת העובדים הזרים שמנוצלת על ידי עבריין בעל מועדון לילה ואמונות תפלות בשם מנשה (שלומי קוריאט בהצגה שאני צפיתי בה, ולפעמים יניב סוויסה). יש ביניהם כמה קווים מקבילים: מרי, שאין לה אשרות והחלום שלה הוא להיות "מאושרת" (משחק מילים נפלא וחכם), ולא להיות מגורשת, וחיים, שחש את עצמו כמי שגורש מביתו וקהילתו, וחיים, שחש את עצמו כמי שגורש מביתו וקהילתו. כך או כך, המתח בין נטיית הלב למחויבויות הקהילתיות והדתיות גובר: שני סיפורי האהבה, הבלתי אפשריים מנקודת המבט האורתודוכסית, מתנגשים בלית ברירה עם המציאות.
עד כאן, בשלב הזה לפחות, מדובר במעשיה חמודה אך קונבנציונלית, היושבת על תבנית בנאלית ומוכרת: זה הסיפור הקלאסי של הצעיר מהכפר שמגיע לעיר הגדולה ומאבד את התמימות מול המציאות המחוספסת והמהירה יותר, ועל הדרך מגלה שהחיים הם יותר משחור ולבן. התחושה הנלווית לעלילה היא שראיתם את זה כבר בגרסה כזאת או אחרת, רק שהפעם הקומדיה קצת יותר קרובה מבדרך כלל, והזירה שלה מוכרת. במערכה הראשונה, הן כפר חב"ד והן תל אביב הן קלישאות דיכוטומיות - זו כולה לימודי תורה וטקסים חברתיים ודתיים, וזו סדום ועמורה, עיר של מתירנות מינית ופשע. אם חופרים קצת מתחת לזה אפשר לראות בתל אביב של "החבדניקים" עוד משהו, קרוב יותר לאופן שבו העיר העברית הראשונה תופסת את עצמה: זו עיר מקלט של מגורשים ונידחים, שבונים לעצמם קהילות ומשפחות אלטרנטיביות. ידה של איזו עיר תהיה על העליונה בסוף?
עד כאן זה נחמד וחביב, אלא שבחלקה השני ההצגה יורדת מהפסים, במובן החיובי של הביטוי. לא נחשוף הכול, אבל נדגיש שבעקבות הופעת אורח של משה רבנו (אוראל צברי בתפקיד קומי קצר אך אדיר), קריאה מפתיעה ואפילו מרגשת בסיפור יציאת מצרים, ותכנית גיור המונית - ההצגה מקבלת כמה תפניות נועזות שהופכות אותה ליותר מקומדיה חביבה, והלעג שלה כלפי מוסדות שמרניים, אלימים או גזעניים נעשה בוטה יותר - לא דבר חסר חשיבות במצב התרבות הנוכחי.
הערת אגב: על החגיגה הסמלית הזו מעיבה המחשבה שגיבורי ההצגה כלל לא נמצאים באולם, והציבורים שהבדיחות מוגשות על חשבונם, לטוב ולרע - חסידי חב"ד, עובדים זרים, אנשי שוליים בדרום תל אביב - לא ממש נראים באולם הקאמרי. קשה לברוח מהמחשבה שזו פרודיה במעמד צד אחד. אם להיות הוגנים, זה מקהה את העוקץ של הדברים, בוטים ככל שיהיו.
בכל מקרה, אין צורך להרחיק לכת ולטעון שמדובר בהצגה אנטי-דתית. היא במפורש אינה כזאת, וגם אם היא יוצאת מנקודת מוצא חילונית-ליברלית, היא מבקשת ליישב את המתחים, ומסתיימת בפיוס בין העולמות. לבד מהעבריין מנשה, אין כאן באמת רעים, והגיבורים נאבקים בלחצים החברתיים ובהסדרים שכובלים אותם - לא בבני אדם. בהקשר זה ראויה לציון ההתמודדות של יהודה עם זהותו המינית, והמאבק שלו לקבל את עצמו ולהבין שהוא אין בו שום דבר רע. הרגע שבו הוא מצהיר על כך סחט בצדק מחיאות כפיים מהקהל. זה הרגע שבו הבועה התל אביבית בכל זאת מנצחת.
בסך הכול, יש סיבה שזאת ההצגה המדוברת של הרגע. אמנם, "החבדניקים" רחוקה משלמות ודיוק, אבל עושה הרבה עם מעט. מצד אחד, התפאורה שלה סתמית ודי מינימלית; השירים חביבים אבל אפשר היה בשמחה לקצץ מהם כמה פזמונים; וחלק ניכר מהבדיחות צפויות למרחוק. לצד כל הפגמים האלה, יש לה, סליחה על הביטוי השחוק, את האקס-פקטור שהופך אותה ליוצר מיצירה אקראית. זו חוויית מיוזיקל מלאה, סוחפת, אינטנסיבית, משעשעת ולפרקים גם מקורית. ביטרמן, עבאס, אטרקצ'י ולבני נוגעים ללב בתפקידים הראשיים, בעוד השחקנים הוותיקים יותר, בהם גם דניאל סטיופין ("קופה ראשית"), מוכיחים את מקצוענותם בתפקידים קטנים אך גונבי הצגה. ואחרי הכול, יש גם סוף טוב: זה נגמר, כצפוי, בסימן טוב ובמזל טוב, כדת משה וישראל.