וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מבריק, מצחיק ומעורר אימה: אורלי קסטל-בלום עשתה זאת שוב

עודכן לאחרונה: 11.12.2022 / 9:16

"ביוטופ" נושא את החותם הכל-כך מובחן של הכתיבה ה"אורלי-קסטל-בלומית", ונע בין דרמה מבעיתה להומור פרוע ומצחיק עד דמעות. בין שלל הדמויות הצבעוניות והמטורפות שצועדות בו בסך, עומדת במרכזו שאלה אחת: האם יכולה להיפער תהום בין רגע מתחת לכל אחד מאיתנו?

לפני כמה חודשים, לרגל ציון 30 שנה ליציאת הרומן "דולי סיטי", התראיינה הסופרת אורלי קסטל בלום לפודקאסט של "המוסך", המוסף הספרותי המשובח של הספרייה הלאומית, וסיפרה בין השאר על מקורות ההשראה שלה. קסטל בלום, שלמדה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ציינה כמה סרטים שהשפיעו מאוד על הכתיבה שלה וביניהם "תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי; "בליד ראנר", המותחן האפל והדיסטופי שביים רידלי סקוט; ו"התפוז המכני" של סטנלי קובריק. במיוחד נחקקה בזיכרונה הסצינה הידועה שבה מתעללים אלכס, גיבור הסרט, וחבריו, בישיש חסר ישע - והוא פונה אליהם ואומר: תהרגו אותי. אני מתחנן. לא הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אנשים כמוכם חיים ופועלים.

נדמה שמשהו מהאימה הזאת, שבאה כמובן לידי ביטוי נוקב וחריף ב"דולי סיטי" (האמא הרופאה שמוצאת תינוק פצוע בשקית אשפה, חרדה כל הזמן לגורלו, וכדי לוודא שהתינוק בריא היא מנתחת אותו שוב ושוב ובוחנת את עמידותם של אבריו הפנימיים), מחלחל גם ל"ביוטופ" - הספר החדש שהיא כתבה ויצא לאור בימים אלו.

אורלי קסטל בלום. David Levenson, GettyImages
עשתה זאת שוב. אורלי קסטל בלום/GettyImages, David Levenson

ביוטופ הוא בית גידול הכולל את החי, הצומח והסביבה שלו. זהו מרחב שבו מתקיימים תנאים אקולוגיים מובחנים. מפני שהוא מוגבל, אפשר לחקור אותו במסגרת לימודי הביולוגיה. הביוטופ של הרומן הוא אזור ספציפי ותחום במרכז תל אביב, שמשתרע בין גינת דובנוב ובין לונדון מיניסטור. גיבור הרומן, מר ז'וזף שימל, הוא מורה שפוטר מעבודתו כמרצה מן החוץ בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטה, והולך ומסתגר בהישג הנדל"ני שלו - דירה במרכז ההמולה התל־אביבית בלב פקק תנועה נצחי, שבה הוא מוגן היטב בין חפציו ושכיות-החמדה שלו. עד מהרה פולשת לחייו ומתנחלת בהם דרמה יוצאת-דופן של נוכלים ומעשי נוכלות, ההולכת ומפקיעה ממנו את נכסיו ומותירה אותו כמי שכבר אינו מסוגל להתחבר לעצמו.

אם במהלך קריאת השורות האחרונות נוצר במקרה הרושם שמדובר בטקסט קודר ואפל במיוחד, צריך לעצור כבר עכשיו ולומר: מדובר בספר מלא המצאות ודמיון עם הומור פרוע במיוחד, ובקטעים לא מעטים הוא גם מצחיק עד דמעות. ספר עם החותם הכל-כך מובחן של הכתיבה ה"אורלי-קסטל-בלומית" - ערבוב של עיקר וטפל, דוק סהרורי וסוריאליסטי שמכסה על האירועים והמקומות הכל-כך מוכרים (סניף מקדונלד'ס. צוותא. ארומה. קופיקס. המגדל האימתני בפינת הרחובות שאול המלך ואבן גבירול, שבו גרים הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר, והאישה שפעם היה לה בנק והיום מתמסרת בכל כוחה ובכל מאודה לעניינים רוחניים). דוק שמשאיר אותם מצד אחד נטועים עמוק בתוך המציאות הישראלית, ומצד שני מפקיע אותם כל הזמן לטובת עולם ספרותי וקולנועי מתעתע שחוקי ההתנהלות בו פריכים מאוד ובלתי יציבים בעליל.

אבל כל המעטה הקרנבלי הזה, על שלל הדמויות הצבעוניות והמטורפות שצועדות בו בסך, לא משכיח לרגע את שאלת היסוד ששואל הרומן המבריק הזה: מהו בית, ובכפוף לזה כמובן, מה הם גבולות הזהות? האם בכל רגע נתון יכולה להיפער מתחת לכל אחד מאיתנו תהום (כמו בריכת השיש השחור במגדל המפואר), שתבלע תוך שנייה את כל מה שהוא אגר (חשבונות בנק. חסכונות. נכסי נדל"ן. שכיות חמדה אמנותיות. חפצים יקרי ערך) - את כל מה שבתמימותו או בקוצר הראייה שלו, הוא (או אנחנו) חשב שיוכל להגן ולשמור עליו?

עוד בוואלה!

"אילו נולד איטלקי": שי אספריל עושה צעד מרשים בשדה החרוש של ספרות ישראלית

לכתבה המלאה

לפקוע כמו בועת סבון

מתחת לרחוב שבו גר הגיבור, צועדים כל הזמן הלוך ושוב שורה של חסרי בית, גברים ונשים, ולצדם נרקומנים שבאים לקבל את מנת המתאדון היומית - תחליף הסם - ברחוב הנרייטה סולד הסמוך. במובן הזה הם כמו הרפליקנטים (שכפולים) - אותם אנדרואידים המבצעים את העבודות המסוכנות והשוחקות ביותר במושבות החלל בסרט הבלתי נשכח של רידלי סקוט. כלומר: אלה שהאנושיות נשאבת מהם לאט לאט והם הופכים מעין עצמים חסרי חיות שיש להם שמות: "180 מעלות" (איש כפוף במיוחד), "בעל הניילונים", ועוד ועוד. במובן הזה הרומן "מתכתב", כמו שנהוג לומר, גם עם "חפץ", המחזה הידוע של חנוך לוין - כלומר: גם הוא חוקר את הזליגה מהסובייקט, אותו אדם שיש לו שם ש"נתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו", כמו בשיר של זלדה - לאובייקט.

אם כן, קסטל בלום מרצפת את הרומן בשורה של דמויות - עשירות ועניות, בעלות "תרבות" ואנשי אשפתות, אלה שגרים למעלה במגדל המפואר ואלה שגרים ברחוב, אבל לכולם יש קיום שברירי שיכול לפקוע כל רגע כמו בועת סבון.

עטיפת הספר "ביוטופ" של אורלי קסטל בלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, סריקה
עטיפת הספר "ביוטופ"/סריקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה

כל הספר מזכיר מהרבה בחינות סרט קולנוע פרוע במיוחד, כולל קריצה מודעת לסצינת ניקוי המכונית ב"ספרות זולה" של טרנטינו. הבעיה היחידה היא שלא מדובר על סרט, אלא על מציאות חיינו העגומה כאן.

חלק מהמבקרים שקראתי, מפנים אצבע אל הצד הפוליטי של הרומן, אבל בעיני לפחות זהו החלק הפחות חזק בו. נסביר בקצרה: לנוכל הראשי, דמות מופרעת במיוחד וצבעונית מאוד שמסבכת את הגיבור ברוב צרותיו, קוראים דביר שוהם, מתנחל ממעלה אדומים, שהוריו נהרגו בפיגוע במלון פארק, והוא מבקש בין השאר להקים אנדרטה לזכרם (אנדרטה שהמים שניגרים ממנה ילכו להשקיית האדמות של הבדואים בח'אן אל אחמר - עוד טוויסט מופרע במיוחד ומצחיק עד כאב שקסטל בלום רוקחת במיומנות).

האפיזודה הזאת מהדהדת כמובן את הסצנה הבלתי-נשכחת שבה חורטת הגיבורה ב"דולי סיטי" את מפת ארץ ישראל על הגב של הבן שלה, כלומר הזיה משיחית מטורפת שקונה לה אחיזה ומתנחלת בתוך "הבשר" של חיינו כאן, ומשאירה אחריה נחילים של דם.

משהו כאן - המתנחל דביר שוהם שמתנחל בחייו של הפרנקופיל ז'וזף שמיל - הופך אולי ישיר מדי, אבל כל זה לא יכול לטשטש, אפרופו חריצים בתוך הבשר, את העובדה שמדובר כאמור באחד הרומנים המבריקים, המצחיקים וגם מעוררי האימה שנכתבו כאן לאחרונה.

seperator

ביוטופ. הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה. 233 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully