בחודש שעבר הודיעה רינה מצליח על פרישתה מחדשות 12 אחרי כמעט שלושה עשורים בחברה. הודעת הפרישה של מצליח הגיעה בקושי ארבעה חודשים לאחר שפרשה/הופרשה מהגשת התוכנית שהפכה מזוהה איתה יותר מכל, "פגוש את העיתונות", והוחלפה על ידי בן כספית ועמית סגל. בהודעת הפרישה שלה, מצליח, שמעולם לא הותירה רושם של אדם מאופק במיוחד, לא חסכה בביקורת גם כלפי "מחנות פוליטיים שרוצים לפגוע בעיתונות החופשית" וגם כלפי מה שכינתה "הגמשת עקרונות מקצועיים". הסרט "נשות המהפכה" שיצרה ביחד עם עידית אברהמי ושודר אתמול בערוץ 12, הוא הפרויקט המשמעותי הראשון שלה מאז אותה פרישה ואולי מסמן את המקומות אליהם היא שואפת לנווט את הקריירה שלה בעתיד.
הקונוטציה הראשונה שעולה לי לראש מהשם "נשות המהפכה" הן הנשים האמיצות שמסכנות את חייהן בימים אלה כאשר הן מפגינות נגד השלטונות באיראן כחלק ממחאת החיג'אב. הסרט של מצליח כלל לא עוסק באותה מחאה, אלא בנשות החדשות של הטלוויזיה הישראלית, אלה שהיו ועדיין צריכות להלחם על המקום שלהן על המסך, להוכיח שהן שם בגלל כישוריהן ולא כ"פריט נוי" לצד עיתונאים גברים ועל הדרך להתמודד עם ביקורת שפעמים רבות גולשת למחוזות לא מקצועיים. על הנייר, מצליח לא מסתפקת בסקירה היסטורית וראיונות אלא מבקשת להקשות על עצמה ולענות על השאלה: "האם העובדה שיש יותר נשים על המסך אומרת שמעמדן זהה לזה של הגברים?".
השימוש המוצלח שעושה מצליח בחומרי ארכיון, במיוחד אלה מימי רשות השידור, עלול לגרום לתחושה של אופוריה. כשרואים את העיתונאית דליה מזור, אותה מצליח גם מראיינת, מדווחת מתצוגות אופנה, מספרות וחופי ים, קל להבין את נקודת המוצא הבעייתית כל כך שהתקשורת הישראלית התחילה בה. אל מזור נהוג להתייחס כ"אישה הראשונה של החדשות בישראל", תואר שלדעתי הרוויחה בצדק אבל בסרט היא משתפת בתובנה כנה ומעניינת. לדבריה, משום שמעולם לא באמת זכתה לסקר את הנושאים שבאמת עניינו אותה וגבולות הגזרה שלה הסתכמו בנושאים ה"רכים", היא מרגישה לא פעם כאילו שהיא לא ראויה לתשבוחות שהיא מקבלת. קל לראות למה היא מתכוונת, כאשר צופים באותם קטעי ארכיון של רשות השידור, וקשה שלא להתכווץ אל מול השוביניזם הבלתי מתנצל.
בכלל, הארכיון מציג לא פעם חומרים שמדברים בפני עצמם. למשל, אחת ההופעות הטלוויזיוניות הראשונות של שתיים מהעיתונאיות הבולטות בישראל - אילנה דיין וכרמלה מנשה. השתיים הגיעו להתארח בתוכנית "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי כחלק מ"תופעת" הנשים שתופסות יותר תפקידי שידור ברדיו. דיין ומנשה, שתיהן מאופרות בכבדות ברוח שנות השמונים (דיין אפילו לובשת חצאית) נראות נבוכות כבר אז מה"תחפושת" שהן צריכות לעטות כשהן נמצאות על המסך. כאן שווה להתייחס לשיחה של מצליח עם דן שילון, מי שהיה מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ הראשון, בה הוא מכה על חטא ומודה שהתיישר לפי הערכים שהכיר ולא פעל מספיק לקידום נשים על המסך. מצליח לא מוותרת ואומרת לשילון שההתנהלות ברשות השידור הייתה שוביניסטית, טענה שהוא לא באמת מפריך אבל גם לא מתנער ממנה לגמרי, אך למרבה הצער הסרט לא חוקר את הסוגייה הזאת מספיק.
על ציר הזמן שמשרטטת מצליח, השיפור המשמעותי במעמדן של העיתונאיות בטלוויזיה הישראלית הגיע ביחד עם הקמת חברת חדשות של ערוץ 2. אז, בניסיון להתבדל מהערוץ הראשון, בחרו בחדשות להציג פורמט של הגשה זוגית במהדורה המרכזית והכירו לנו את הצמד מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון. הסיפור של חיימוביץ' ואילון סופר כבר פעמים רבות - מהעובדה שמיקי "נכפתה" על יעקב ששאף להגיש את המהדורה לבד ועד לאותה נשיקה קרירה ומפורסמת בערב השנה החדשה של שנת אלפיים. ובכל זאת, עדיין מעניין לשמוע את חיימוביץ' מתארת את המלחמה שניהלה על השיוויון בהגשה, מקבלת קרדיט זהה בשמות שמופיעים על המסך עם פתיחת המהדורה (ערב אחד שמה הופיע ראשון וערב אחר הופיע שמו של אילון) ועד ההתעקשות על כך שהיא זאת שתפתח את המהדורה בחצי מהערבים. כן, שנים ספורות קודם לכן רק מגישים גברים היו מברכים את הצופים ב"ערב טוב" בזמן שהנשים היו מחייכות ומהנהנות.
גם כאן, הנושא שלא מדובר מספיק הוא הכסף. למרות שחיימוביץ' ואילון היו בעלי טייטל זהה, השכר שלהם היה שונה בתכלית. כאשר היא עברה לחדשות 10 היא דאגה להבטיח לעצמה שכר ראוי ומיד ספגה ביקורת רבה כולל איור שלה שוחה באמבט מלא בדולרים. להזכיר לכולנו, זה כבר היה עמוק בתוך שנות האלפיים וכאן כבר אי אפשר לתלות את האשמה בבכירי רשות השידור. בכיר נוסף שמדבר הוא גולן יוכפז, כיום מנכ"ל תאגיד השידור ובעבר העורך של מצליח ב"אולפן שישי". השיחה בין השניים מעניינת כי היא נוגעת במעמדות בין נשים וגברים מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה. יוכפז מספר שכמעט מתחילת דרכו הוא הוסלל לתפקידי עריכה, מה שעזר לו בהמשך גם לקבל תפקידי ניהול בכירים. כאשר מצליח שואלת למה אין יותר נשים בתפקידים עריכה מובילים, משיב יוכפז, אדם ליברלי לכל הדעות, שלהערכתו הלחצים הכבדים שמופעלים על מנהלים ועורכים בכירים אולי לא מתאימים לנשים מטעמים שלהן. השיחה מסתיימת דווקא בתחילת הדיון המעניין אך נראה שגם יוכפז, מהאנשים החזקים בתקשורת, יכול וצריך להשתמש בכוח הרב שלו כדי לדאוג לשוויון מגדרי בתקשורת.
מצליח הייתה יכולה וצריכה לחפור הרבה יותר עמוק בפערי השכר שעדיין קיימים בתקשורת אבל נדמה שהיא ניסתה לכסות נושאים רבים בזמן קצר. כך למשל, היא פוגשת את עיתונאית כאן 11 הדס גרינברג שרק השנה הייתה העיתונאית הישראלית הראשונה לדווח מתוך המלחמה באוקראינה וזכתה שוב לטורי ביקורת שהתייחסו בעיקר למראה שלה. היא גם מדברת עם נגה ניר נאמן מחדשות 13 שבעצמה קיבלה ביקורת מרושעת על המשקל שלה כאשר התחילה להגיש את מהדורת החדשות של הערוץ. אפילו אדוה דדון, מהעיתונאיות הבולטות בדור הצעיר של חדשות 12, מכירה את סוגיית המגדר בכל מה שקשור בתקשורת ועבודה על המסך, גם אם היא התחילה לעבוד בתקשורת הרבה אחרי שהערוץ הראשון איבד מהרלוונטיות שלו. דדון מנסה לדייק את הנחת המוצא של מצליח ואומרת שזה לא בהכרח קשור להבדלים בין גברים ונשים למרות שהיא בעצמה מאשרת שעיתונאיות צריכות לעבוד קשה מאוד כדי שיתייחסו למה שיש להן לומר ולא רק לאיך שהן נראות.
"נשות המהפכה" הוא טבילת אש לא רעה של מצליח בתחום הסרטים התיעודיים (בגרסה הרזה והמתומצתת שקשת 12 הפכה למסורת) אבל במקביל הוא גם עושה רושם של סרט שהיה צריך לקבל עוד. עוד זמן מסך, עוד תחקיר ועוד חפירה לעומק לתוך הפצעים הפתוחים ששווה לדון בהם. המתבקש מכולם הוא המצב של מצליח עצמה שאמנם יצרה את הסרט מתוך חדשות 12 אבל בסופו של יום מצאה את עצמה מחוץ לחברה כשהיא מאבדת את תפקיד ההגשה של תוכנית האקטואליה מספר אחת לטובת שני גברים ובלי שהוצע לה תפקיד אחר שמתאים למעמדה. גם שיחה קצרה שמצליח מנהלת עם יו"ר הדירקטוריון של חדשות 12, תמי האוזנר-רוה (מהנשים שהכי משפיעות על המסך שלנו שאנחנו לא מכירים), הייתה ראויה לקבל יותר זמן מסך.
בתקופה בה נדמה ששוויון זכויות בין המינים וזכויות מיעוטים בכלל נמצאים בסכנה מוחשית של ממש, יש רק לקוות ש"נשות המהפכה" הוא צעד בדרך לעתיד טוב יותר ושלא נמצא את עצמנו חלילה מביטים עליו בערגה בעוד שנים ספורות.