היש שאלה שחוקה יותר בעברית מאשר מהי הבעיה של השמאל? התשובה לכך היא כנראה שלילית. אחד התחביבים האהובים של המחנה הוא דיון בשאלה "איפה טעינו", פנייה אחר פנייה, התפתחות אחר התפתחות. היות והמציאות מספקת לשמאל הישראלי עוד ועוד חבטות - ותוצאות הבחירות האחרונות היו אחת כואבת במיוחד - כך גם נמשך הדיון ולא נפסק מעולם, כמו מין טקס תקופתי.
המשתתף האחרון בשיחה הזאת הוא ניר ברעם, סופר מוערך ובנו של השר לשעבר עוזי ברעם, איש מפלגת העבודה הזכור מימי ממשלת רבין. בסרט חדש שנושא את הכותרת "לאן נעלם השמאל?" ועלה השבוע בהוט8, שואל ברעם, ובכן, לאן נעלם השמאל, דרך מפגשים עם פוליטיקאים, אנשי רוח ותקשורת ולא מעט חברים משכבר, והתבוננות עצמית על שנות התבגרותו ועיצובו כאיש שמאל, שחפפו לשנותיו היפות של מחנה השלום. למעשה, הרבה יותר מאשר טקסט פוליטי, זה סרט על התבגרות - וזה גם הצד הטוב ביותר שלו. על כך עוד בהמשך.
התזה של ברעם היא כזו: מפלגת העבודה נולדה מחדש בעידן רבין כנושאת דגל השלום, הפיוס וקץ הסכסוך הפלסטיני - עידן שהסתיים במפח נפש בשרשרת אירועים שמתחילה ברצח רבין וממשיכה בפיגועי טרור רצחניים, עליית נתניהו לשלטון, נאום האין פרטנר של ברק ולבסוף האינתיפאדה השנייה, שחיסלה לטענת ברעם את התקווה לשלום בציבור הישראלי.
בשנות ה-2000, הוא ממשיך, מפלגת העבודה, שמשמשת כנציגה העיקרית של "השמאל הישראלי" בטיעון, הניפה דגל חדש - דגל הצדק החברתי, מה שבא לידי ביטוי בעידן פרץ, יחימוביץ' והמחאה החברתית. כיום, לפי ברעם, התחלף האידיאל הזה באידיאלוגיית "רק לא ביבי", שהוא בעיניו דגל ריק ולא פוזיטיבי, המבוסס בלעדית כביכול על התנגדות לימין ובשמו ניתן לוותר על ערכי שמאל מסורתיים, ואפילו, רחמנא ליצלן, לקחת חלק בממשלה בשותפות עם יריבים מרים משכבר, כמו נפתלי בנט. מבחינתו הדבר משול למות הפוליטיקה, וממילא למות השמאל ככוח פוליטי בלתי רלוונטי.
אלה טיעונים מוכרים למדי, שנדונו באריכות בשנים האחרונות במגוון במות, וקשה להגיד שהמסע של ברעם מחדש בהם משהו יוצא דופן. ברם, בעיניי, נקודת המוצא שלו שגויה, מפני שהוא מצמצם תנועה שלמה לדגל אחד ולאפיק השפעה אחד - פוליטיקה פרלמנטרית, בעוד שפעילות פוליטית היא בהכרח רב ממדית, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הדרך. השמאל, אז והיום, מניף שלל דגלים: סיום הסכסוך, שוויון וצדק חברתי, זכויות עובדים, זכויות מיעוטים, זכויות נשים ולהט"ב, מדינת רווחה, פלורליזם וחופש האמנות, אם לנקוב בחלקם. בחלק מהתחומים האלה, למשל זכויות נשים ולהט"ב, "השמאל הנעלם" הגיע להישגים חברתיים עצומים בעשורים האחרונים. במקרים רבים, המאבקים הסזיפיים בכיבוש או בתנאי העסקה נצלניים - אותם דגלים נעלמים לפי ברעם - לא נעשים כמעט דרך הכנסת אלא באמצעות ארגוני זכויות אדם חרוצים, שנלחמים בשיניים. מי שמחפש להילחם עבור הדגלים האלה, יש לו שלל כתובות.
לבסוף, יש מקום לתהות מדוע התקבעה התפיסה ש"רק לא ביבי" אינה אידיאולוגיה, בעוד התמיכה בנתניהו מצדו השני של המתרס היא כן כזו. שלטון נתניהו מזהה את עצמו עם ערכים מנוגדים לרשימה שלעיל, וממשלתו המסתמנת רק מחריפה זאת. לא רק שהתנגדות אליהם משקפת ערכים של השמאל, אלא שגם עשרות האלפים שהגיעו מדי שבת למחות בבלפור מוכיחים את כוחו של הדגל הזה.
השאלה האמיתית
נדמה שאולי השאלה המרכזית לא מוצגת נכון. מה שברעם שואל הוא לא "לאן נעלם השמאל", אלא לאן נעלמו בני דורו - בני דור נוער הנרות, שגדלו מלאי תקווה אך הרימו ידיים מול העולם שהשתנה במהירות. זה במידה רבה סיפורם של דורות רבים. כשברעם מחבר לזה את סיפורו האישי, זה חלקו היפה ביותר של הסרט.
הוא נפגש עם סגן ראש עיריית מעלה אדומים, שהפגין מתחת לביתו נגד הסכמי אוסלו בשנות ה-90; עם חברה ימנית מהתיכון; עם איש התקשורת אוהד חמו והחוקר אבי שילון, אף הם חברים משכבר. המפגש המחודש, שהוא תמיד חם ואנושי ובגובה העיניים, גם כשצידי המתרס שונים, הוא ערך המוסף האמיתי של הסרט, שמעלה שאלה אחרת: לא לאן נעלם השמאל, אלא לאן נעלמה היכולת להיפגש ולהידבר בחיוך ותוך כבוד הדדי - וזו שאלה שצריכים לשאול אותה בכלל המחנות הפוליטיים בישראל.