בביקורת טלוויזיה שפרסמתי פה באתר בפברואר 2021 על "ארץ נהדרת", ביקשתי להודות לכל כח עליון האחראי לעובדה שאנחנו חיים בתקופה שבה אסי כהן מסכים לרתום את הכישרון שלו למען הבריאות הנפשית של עם ישראל. למי ששכח, התקופה הייתה אז לחוצה ומייאשת, עם הפלונטר הפוליטי והגבלות הקורונה, ואני רציתי להרים מכל הלב למי שכיניתי "השחקומיקאי המוכשר ביותר שקם לעם היהודי מאז לכתו של שייקה אופיר, ואולי בכלל".
בין השאר היגגתי כי "הגאונות של כהן חודרת מבין כל שורה שלו. הניואנסים בפנים שלו יהפכו ביום מן הימים לנושאי מחקר מדעיים… יום יבוא ויקראו לרחובות על שמו, אולי הוא עוד יונצח על שטר כסף, ואנחנו זוכים ליהנות ממנו בזמן אמת". אני עדיין עומד מאחורי כל מילה. מדובר באחד הכישרונות הגדולים שצמחו כאן. בהחלט זכינו.
ראיתי אותו בפעם הראשונה, לפני יותר מ-20 שנה, כשהוא היה כמעט אנונימי לחלוטין, כחלק מהצמד "אסי וגורי". בתחילת הדרך עוד התייחסו אליהם כתחליף מבית "דומינו" לגרייניק ואלתרמן (צמד שהערצתי עוד קודם) אבל אני זיהיתי בהם משהו שונה לגמרי עם פוטנציאל ענק. אני זוכר איזו הופעה שהגעתי אליה עם מדי צה"ל, שלפניה החל ויכוח לוהט בקהל בשאלה "מי יותר מצחיק, אסי כהן או גורי אלפי?". אני טענתי ששניהם גאונים, אבל בעוד שגורי חוגג את הטירוף שלו במוחצנות - משהו בסבלנות התיאטרלית של אסי, שמתפרצת לעתים בטוויסטים צעקניים על הבמה, היא מתת אל. כישרון דרמטי עם טיימינג קומי של פעם בדור.
הפריצה של אסי כהן אל המיינסטרים של "ארץ נהדרת" הייתה בלתי נמנעת. פתאום הוא הפך לפייבוריט גם של סבתא שלי. ההתמסחרות לא פגעה בהתקדמות המקצועית שלו, אפילו להפך. מולי שגב והתסריטאים המוכשרים הפכו את אסי כהן לכוכב הכי גדול בישראל. כשהוא פרש מתכנית הבידור המצליחה, ומן הסתם ויתר גם על הרבה כסף, הערכתי אותו אפילו יותר. זיהיתי את האדם שמאחורי הדמויות המשעשעות. זה שמחפש לפרוץ את הגבולות ולא לתחום את הכישרון שלו לתוך קופסה. מעטים היו עושים את זה.
בפעם הראשונה שראיתי את אסי כהן בהצגה "מייקל", גונב את ההצגה בלי טקסט, הבנתי איזה כישרון ייחודי הוא. אסי היה צריך את זה, את המגע הישיר עם הקהל, כדי לפרוח. ככל שהקהל צחק יותר, אסי היה מצחיק יותר. השבוע אסי הרגיש את הצד השני של המגע של הקהל. מגע שהוא לא רצה בו. קל לעשות חיקוי לעגני (וקורע) של אביגדור ליברמן בטלוויזיה, אבל קשה להאמין שאסי היה עושה את החיקוי הזה מול פרצופו של ליברמן עצמו. אני לא מכיר אותו אישית, אבל נראה שהוא לא הטיפוס המעליב. הקומדיה שלו די מעידה על כך.
מאוד קשה להשיג כרטיסים למופע של "שאולי", דבר שבאופן טבעי מעיד על טיב ההופעה. בלי פרסומות ויחסי ציבור - זו הפכה להיות אחת ההופעות הכי מבוקשות בישראל מפה לאוזן. לא תשמעו את אסי מתראיין עליה, כי הוא לא מתראיין. אם לא קראתם ביקורות עליה ולא ראיתם כתבות עליה - זה כי התקשורת לא מוזמנת. קשר ישיר בין קהל לאמן, זה נדיר - אבל כשזה קורה זה כיף לראות.
ראיתי את המופע של "שאולי" באוקטובר האחרון. דווקא בגלל ההערכה העצומה שלי לכישרון של אסי ולדמותו של שאולי בפרט, שאף נבחר באתר זה ל"דמות העשור" - התאכזבתי מההופעה. לטובת אלו שלא היו בהופעה אסביר שכהן מופיע לאורך כל אורכה בדמותו של שאולי, בלי לצאת מהדמות. הדבר מאפשר לו כביכול "לא לעשות חשבון" ולצחוק על הכל, בלי להתרגש מחוקי ה-PC. אלא שמדובר בהחלטה מעט פחדנית.
אם יש לאסי כהן, הקומיקאי הטוב בישראל, טענות נגד תרבות ה-PC, למה שהוא פשוט לא יגיד את זה? מדובר בנושא הכי מדובר אולי בעולם הקומדיה העולמי. הסטנדאפיסטים הכי גדולים בעולם מתעסקים בטענה "מותר לצחוק על הכל כל עוד זה מצחיק" על במות כבר שנים. דייב שאפל וריקי ג'רוויס מקדישים את כל ההופעות האחרונות שלהם להתעסקות עמוקה, ברמה האקדמית כמעט, בעניין צנזורת ההומור - והם קורעים מצחוק בזמן שהם עושים את זה. אסי כהן לא נמצא במשחק הזה. למעשה, לא מדובר באמת בסטנדאפ קלאסי, אלא בהצגת יחיד. מונולוג של שעה מפי דמות.
במידה וממזרים חסרי הומור מנסים לפגוע בפרנסה של אסי כהן וחבריו, אז הבחירה שלו להתחבא מאחורי הדמות של שאולי אולי יעילה עבור אסי כהן - אבל לא למטרה. זה קל מדי, וקומדיה - לבטח טובה - לא אמורה להיות קלה. העניין הוא שדמותו של שאולי לא ממש מתעסקת בשום דבר ברמה גבוהה, אלא להפך, משטיחה את השיח ברמה נמוכה מאוד. זו סאטירה כמובן. כשהוא מספר בדיחות של מכחישי אקלים על הבמה, או צוחק על טבעונים, נשים וכו' - הוא מזכיר שבסופו של דבר כל האנשים שבאמת מאמינים בדברים האלה הם לא יותר מ"שאולי". כמוהו, גם אנשים שחושבים ככה באמת הם דמויות סטריאוטיפיות נלעגות ובהמיות. כששאולי צוחק על טבעונים, הוא בעצם צוחק על אוכלי בשר. כשהוא צוחק על האכזריות בתעשיית המזון מן החי, הוא בעצם צוחק על המתאכזרים. זה הפוך על הפוך. הסאטירה ברורה, ולכן גם לא אמורה לפגוע באף אחד. יש רק בעיה אחת עם זה, זה פשוט לא מספיק מצחיק.
יש אנשים שהיו במופע וטוענים שזה הדבר הכי מצחיק שקרה להם. יכול להיות. על טעם ועל ריח, ובטח שעל הומור, אסור ובעיקר מיותר להתווכח. אציין שבמופע שאני הייתי הרגשתי שרוב הקהל לא צוחק, רוב הזמן. מי שכן צחקו הם מעט בני נוער שהגיעו למופע, לא צעירים בהרבה ממני בפעם הראשונה שראיתי את "אסי וגורי". קל יותר להצחיק אותם, בטח כשהם שותים קצת לפני ההופעה. לא בטוח שהם הבינו את הסאטירה, ואולי אפילו הזדהו עם המוסר המעוות של שאולי. אלא שהקהל הבוגר יותר ישב בשקט. מדי פעם שאולי אמר משהו כל כך הפוך על הפוך שלא הייתה ברירה אלא למחוא כפיים. זו הייתה הופעה כזאת, שמוחאים כפיים יותר משצוחקים בה.
עם קצב מכירת הכרטיסים אי אפשר להתווכח כמובן. אנשים נהנים בהופעה של שאולי, גם אם הם לא נקרעים מצחוק. זה חלק מהטבע האנושי. תסמונת תרבותית של "המלך עירום". אף אחד לא רוצה להיות הראשון שיגיד שהוא לא צחק בהופעה של אסי כהן, הקומיקאי הכי טוב בישראל, אולי אי פעם.
אדגיש שממש לא סבלתי בהופעה, בטח שלא נעלבתי משום דבר. אין לי בעיה לצחוק על חומרים קשים. תנו לי בדיחות שואה, אונס, רצח וקטיעות איברים. כמה שיותר הומור שחור יותר טוב. בתנאי כמובן שהאירוניה מובנת והבדיחה מוגזמת מספיק. במקרה של שאולי זה פשוט לא עבד לי. הסאטירה כשלעצמה לא מספיקה, צריך שגם הבדיחות יהיו מצחיקות. קטע הפתיחה והסיום היו משעשעים, ומופע החימום של אלי חביב קרע אותי מצחוק. וזהו בערך. לא יצאתי מהמופע עם מחשבות עמוקות ומיוחדות על המופע בעקבות "הסאטירה", אפילו להפך, הוא הרגיש לי סתמי לחלוטין. כעת, חודשיים אחרי, אני לא מצליח להיזכר אפילו בבדיחה טובה אחת. יכול להיות שהבעיה היא בי, אני מקבל את זה, אבל למען הסר ספק, אני זוכר עשרות בדיחות מהמופעים של "אסי וגורי" ומ"שידורי המהפכה", גם עשרים שנה אחרי.
חשוב לציין שאני לא יודע מה בדיוק קרה במופע בבית האופרה השבוע שגרם לאסי כהן לרדת מהבמה, ולכן אני לא רוצה לשפוט אף אחד מהצדדים. מהעדויות בשטח מספרים כי היו כמה אנשים שלא נהנו מההופעה וביקשו לצאת. זכותם. אחד מהם לפי העדויות צעק "בושה" לפני שעזב. זה כבר לא מנומס ולא הגון, בלשון המעטה. גם אם אתה לא נהנה ממופע, אין לך שום זכות לפגוע לשאר האנשים מההנאה.
מספרים שמישהו ניגש לבמה ואמר משהו לאסי, שבתגובה החליט לסיים את ההופעה ולרדת מהבמה, למרות שהקהל התחנן שהוא יחזור בקריאות קצובות של "שאולי, שאולי". אסי לא חזר. אולי נעלב, אולי נשבר תחת הלחץ - אבל בכל מקרה, זו הייתה בחירה שלו. לפי העדויות מהמקום, הקהל שהפריע כבר יצא מהאולם, אף אחד לא הפריע לו להמשיך במופע, אבל הוא בחר להפסיק ולמנוע מהקהל שכן נהנה מהמופע את ההמשך.
אסי כהן הוא סרבן ריאיונות ידוע. סביר להניח שאין עיתונאי בידור ותרבות בישראל שלא פנה אליו אחרי המופע כדי לקבל עוד פרטים, וזכה לסירוב מנומס. זאת הסיבה שאנחנו לא יודעים מה בדיוק לחש אותו איש לאסי, ולכן אין לנו דרך לדעת מה בדיוק גרם לו לרדת מהבמה. מקורבים לקומיקאי סיפרו לרן בוקר ב-ynet כי הוא החליט לרדת מהבמה לאחר שהבין כי "המופע לא מתאים לאנשים שהיו שם וכדי לחסוך עוגמת נפש - מהקהל קודם כל, ואחר כך מעצמו".
התגובה האצילית של אסי לא הפריעה לגדודי המגיבים באינטרנט להפוך את כל הפרשה האומללה למלחמה בין שוחרי קומדיה לפרוגרסיבים שמנסים להתאים את העולם לדעותיהם. הסנטימנט הציבורי די ברור. אסי גאון ומי שלא מבין את זה אידיוט. נלי תגר, שחקנית וסטנדאפיסטית בעצמה, ביטאה יפה את העמדה הרווחת בעמוד הפייסבוק שלה: "אם אין לכם הומור אל תבואו להופעת סטנדאפ".
תגר צודקת ב-100%, אבל מפספסת, כמו הרבה אחרים, עניין קריטי - הנוכחים בקהל באמת לא באו להופעת סטנדאפ. מדובר במוזמנים שהגיעו לטקס חלוקת פרסי "יקירי העיר" במעמד ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. הקהל הורכב בין השאר גם מאנשים מבוגרים וילדים קטנים, כאלה שבאמת לא אמורים לבוא להופעה של שאולי. למעשה, לרובם לא היה מושג שהם עומדים לצפות במופע סטנדאפ. זה, אגב, כישלון גדול של העירייה שארגנה את הערב, שלא התאימה את החלק האמנותי למוזמנים.
חלק מאותם מוזמנים פחות התחברו לתוכן של שאולי, וביקשו לצאת. לא נעים, אבל גם לא כזה נורא. אין אמן במה שלא יצאו לו בהופעה כמה אנשים במהלך הופעות. זה קורה. לאמן על הבמה מותר להגיד הכל, זה חלק מחופש הביטוי - וגם לקהל מותר לעזוב, זה חופש הביטוי שלהם. זו בטוח לא סיבה להפסיק הופעה, ואני מתקשה להאמין שזו באמת הסיבה שאסי ירד מהבמה. היה שם משהו עמוק יותר, אישי יותר.
קשה להאמין שבכל שנותיו על הבמות אסי כהן מעולם לא נתקל ב"האקלרים". אנשים שמפריעים, לפעמים בכוונה, לסטנדאפיסטים. קשה להאמין שדווקא במופע סגור, לקהל שאינו נמנה על מעריציו הרגילים, הוא התרגש מכך שאנשים ביקשו לעזוב באמצע. האמת, באולם ענק כמו בית האופרה, עם הפרוז'קטורים על הפנים, קשה להאמין שהוא בכלל הבחין באנשים שיוצאים. ואולם, אסי ידוע כאמן רגיש, יכול להיות שמילה אחת לא במקום שהגיעה לאוזניו גרמה לו לבטל את המופע במהלכו. חבל, אבל גם לא מצדיק את מסע הצלב שמתרחש כעת נגד "אנשים שמנסים להרוס את עולם הקומדיה", דווקא בגלל שזה קרב חשוב מדי, ולאסי כהן יש תפקיד חשוב בו.
זה נכון, זו תקופה קשה לעשות בה קומדיה. יש הרבה יותר מדי טריגרים שעלולים לפגוע בקהל מאשר פעם. המודעות גבוהה יותר, וזה בסדר. קומיקאים טובים באמת יודעים להתעלות מעל כל זה, ולהתאים את ההומור שלהם לתקופה. אפשר, עדיין, לצחוק על הכל - כל עוד זה מצחיק. מי שמתגעגע לבדיחות ילדותיות על פרסים קמצנים, בלונדיניות טיפשות ומרוקאים עצבניים יכול למצוא אותם עדיין בארכיונים של יוטיוב. הם לא הולכים לשום מקום.
נודניקים שמתלוננים ברשתות החברתיות על "דברים שאסור לצחוק עליהם" תמיד יהיו, אבל בינתיים אף קומיקאית מצליחה או סטנדאפיסט מוצלח לא בוטל, כולל לואי סי קיי שעשה הרבה יותר מלספר בדיחות לא מצחיקות על טבעונים. זה לא אומר שזה לא יכול להשתנות. זו מלחמה לא רק על חופש הביטוי, אלא על התרבות עצמה. סטנדאפ זו אמנות, וכמו כל אמנות צריך להרחיק ממנה גורמים שמנסים לפגוע בה, להגביל אותה ולצנזר אותה. היום אסור לצחוק על טבעונות, מחר אסור על חרדים ומחרתיים אסור לצחוק על ראש הממשלה. בשביל להילחם, בזירה הספציפית הזאת, צריך קודם כל להיות מצחיקים. דווקא בתקופה הזאת כדאי לגייס את אסי כהן למערכה על חופש הביטוי. אנחנו צריכים את האיש הכי מצחיק בישראל בלי לברוח אל מאחורי דמויות עם פאות מצחיקות, ובטח שלא אל מאחורי הקלעים.