הטובה, המצויינת וזה שלא מפסיק להזיע: בדקנו ארבעה מופעי חנוכה

רשמית, חנוכה הוא בכלל חג האורים. המסר יפה, ואפילו רומנטי. ניצחון האור על החושך. בפועל, לא אורים ולא נעליים. חנוכה הפך כבר מזמן ל"חג הילדים" שזה כיף גדול, בעיקר אם אתה ילד. הניסיון הישראלי לייבא את חגיגות הכריסמס שכולנו ראינו בטלוויזיה הפך לחגיגה של מסחרה מקומית, בה כוכבי הילדים עושים שלוש ולפעמים אפילו ארבע הופעות ביום ברחבי הארץ. לרוב מדובר בחלטורות שמטרתן האמיתית היא למכור מרצ'נדייס זול במחיר מופקע. לעתים מדובר באנשים שאשכרה רוצים לעשות אמנות. חמוש בשתי ילדות בנות 6 ו-3, יצאתי לנסות להפריד את המוץ מהתבן.

בתחילת החודש כבר פורסמה כאן באתר הביקורת המלאה שלנו על הפסטיגל ה-41. מאז, הוא חזר לכותרות בעקבות פוסט ויראלי באינסטגרם. אחד מכלי התקשורת הגדולים בישראל החליט להדהד את הטענות שעלו בפוסט, כולל בתגובות, והפך את כל העניין לכתב אישום של ממש נגד הפקת הפסטיגל, זאת למרות שניתן היה לבטל בקלות חלק מהטענות שעלו בפוסט - למשל, שחנוך רוזן לא מביים את הפסטיגל הנוכחי. בפועל, הוא בהחלט מביים, אלא שבעלילת הפסטיגל עצמה אנחנו נסחפים לתוך עולם בו חנוך רוזן נוטש את הפסטיגל כדי לביים איזה פסטיבל באיטליה. לא ברור מה יותר מדהים, שמישהו הגיע לפסטיגל וחשב שהעלילה (שכוללת בין השאר מסע בין יקומים מקבילים) מבוססת על סיפור אמיתי, או שעיתונאי פרסם אייטם שמתבסס על אותן טענות.

בכל מקרה, הפסטיגל השנה הוא כל מה שציפינו לו ויותר. מוצר מלוטש וחסר פשרות - ברמה מעל המתחרים - שבמחיר הכרטיס שלו מספק גם הצגת ילדים בסטנדרט גבוה, עם מסרים חיוביים שמתחבאים בתוך עלילת טיקטוק תזזיתית - וגם הופעות (בפלייבק) של כמה מאמני הפופ הגדולים בישראל, כולל אנה זק, עדן חסון, אגם בוחבוט ועוד. עלילת המטא של הפסטיגל לא תמיד עובדת, אבל השירים המקוריים ובעיקר ההומור של שלישיית "מה קשור" מצליחה לטשטש בין המבוגרים לצעירים בקהל, אפילו אם השיר שהכי נתקע אצלנו בבית מאז הוא בכלל "מיני מי" מפרסומת של אליאנה תדהר שהוקרנה בלופ לפני תחילת המופע.

ציון המבקרת בת ה-6: חמישה כוכבים (ולא, היא עדיין לא מאמינה ש"זינה" זה בן. למרות הזיפים של שלום מיכאלשווילי)

כמו הפסטיגל, אבל לקטנטנים. מאז 2008 רצות הפקות שונות של "מותק של פסטיבל" בחנוכה, עם בסיס יציב ואיתן בשם יובל שם טוב, המוכר יותר לילדים שלכם בתור "יובל המבולבל". אני יכול לספר על להקת הרקדנים הגדולה, הנאמברים המקוריים, התפאורה הילדותית-בקטע-טוב וכמובן על קוגומלו המקסים, מיקי מה נישמיקי הנשמה הגדולה, הופעת האורח של סוניק הקיפוד, הבובה הענקית של פונץ' הכלב, ואפילו על קופיקו שחגג 70 על הבמה - אבל האמת היא שמי שהיה בהופעה אחת של "מותק" כבר מכיר את הסטנדרט.

כן אבקש לנצל את הפלטפורמה כדי להוריד את הכובע בפני שם טוב, שמאות אלפי ילדים כבר גדלו על דמותו הכובשת. אפשר להתווכח על איכות התכנים (שם טוב חתום על סיפור המחזה של המופע, כמו על עוד מופעי חנוכה אחרים) אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: האיש הזה בא לעבוד. כבר שנים. כל מופע. שלוש פעמים ביום למשך מספר שבועות. לפעמים יותר. בשבת הקרובה הוא יעלה על הבמה באולם הדרייב אין בתל אביב ארבע פעמים. בתשע בבוקר, ב-12 בצהריים, בשלוש ובשש. בכל פעם הוא ייתן את כל כולו, יזיע את הנשמה שלו - והכל בשביל הבוסים הקטנים שיושבים ביציע וצוחקים מעוד בדיחת קרש מטופשת. לא הרבה אמני במה "מכובדים" עובדים באינטנסיביות הזאת, ובתשוקה הזאת.

שבוע אחרי שראינו את מסי ואמבפה ניגשים לבעיטות הפנדלים אחרי 120 דקות של כדורגל בלי טיפת זיעה על פרצופם, קשה היה לפספס את כמויות הזיעה שניגרות מפניו של שם טוב. המסי של החרוזים המטופשים והחיוכים שתוקפים ממקום לא צפוי. ככה זה כשעושים את העבודה מכל הלב. ארבע פעמים ביום, והוא גומר בכל פעם את הטנק. בכל פעם.

ציון המבקרת בת ה-3: חמישה כוכבים (וזה בלי שהיא יודעת כמה מיקי עוזרת לילדים במעונות יום)

להפגיש את הילדים עם אחד מכוכבי הילדים מהטלוויזיה בגודל טבעי היא הבחירה הכמעט בלתי נמנעת מבחינת רוב ההורים, אבל כדאי לזכור שיש לא מעט הצגות ילדים ברמה מאוד גבוהה שמציגים ברחבי הארץ, כולל בתיאטרונים הציבוריים הרפרטואריים. אפרים סידון, שעיבד את ספרו מ-1985 למחזמר בבית לסין, מספר כי בעיניו תיאטרון זה עדיין המקום הכי מרגש לילדים. המקום בו המסך נפתח ואי אפשר לגעת בו, ומאחוריו נמצאים אנשים - שבהנחה שהם טובים - גורמים להם לעשות "וואו". אין ספק ש"המלאך" בבימויה של ציפי פינס הוא סיפור הצלחה שכזה.

זו לא הפעם הראשונה שההצגה עולה על הבמה, אבל נראה שכל פעם שהיא חוזרת היא נתקלת בדור ילדים יותר מתוחכם, פחות מרוכז ויותר מאתגר. "המלאך" כובש גם את הילדים האלה, שעברו את תקופת הקורונה צמודים למסכים ודורשים גירויים בלתי פוסקים. המחזה עושה את זה באמצעות סיפור מופלא, קאסט נהדר (אפשר בבקשה ללהק את מיטל נוטיק לכל המחזות שאני רואה החל מהיום?), מוזיקה קליטה ומסר כובש - שמצליח לרגש גם את ההורים בקהל. זו בדיוק הרמה של התוכן שהייתי רוצה להציג לילדות שלי. תיאטרון מושקע, שמכבד את הבמה שלו - וגם את הקהל שלו.

ציון המבקרת בת ה-6: חמישה כוכבים (והיא גם דרשה לקנות את הספר המקורי, אנחנו כבר באמצע)

זה לא קל לראות מוזיקאים אגדיים, כאלה שיכולים למלא את היכל התרבות או קיסריה עם הקהל שלהם, הופכים לפתע לכוכבי ילדים. המעבר של רמי קליינשטיין לתוך הנישה הזאת היה די טבעי. קליינשטיין לא הפך ליובל המבולבל, אלא לממשיך דרכם של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ומתי כספי, שהחליטו לטפח לצד קריירת המוזיקה העשירה והמרשימה שלהם גם צד ילדותי ותמים.

בתחילת השנה כבר גמרתי את ההלל על שירי הילדים החדשים של קליינשטיין, שהפכו לסדרת טלוויזיה נהדרת תחת שמו של הלהיט הגדול ההוא. עכשיו, קליינשטיין יחד עם הפרטנר המוזיקלי שלו נועם חורב משתפים פעולה עם תיאטרון הילדים הישראלי ומביאים לבמה את השירים בהפקה שהיא הרבה מעבר לחלטורה של חנוכה.

טל מוסרי, הבנג'מין באטן של התיאטרון הישראלי עובד כל כך קשה על הבמה וגורם להכל להיראות קל. על הבמה היו גם ענבלי, שמוליקיפוד, יעל ועמרי וכמובן פיליס, בובת הפלמינגו החצופה. בקיצור, חגיגה גדולה. כן, היה נחמד יותר אם השירים היפים היו מבוצעים בלייב ולא בפלייבק - אבל זו כנראה הביקורת הקטנונית היחידה שיש לי על המופע בבימויו של אודי גוטשלק.

לעתים נדירות "מופע לכל המשפחה" באמת מקיים את ההבטחה שלו, וזה המקרה. בת ה-3 שלי זרחה מאושר כשראתה על הבמה את פיטר הארנב וחברו בנג'מין. בת ה-6 כבר ידעה לדקלם חלק מהשירים (נרשמה אכזבה מחסרונו של הלהיט "צב הוא צב") וההורים נהנו ממחרוזת מלהיטיו הגדולים של קליינשטיין שחתמה את המופע. אשכרה מופע לגילאי 2-102.

ציון המבקרת בת ה-6: חמישה כוכבים (למרות האכזבה הראשונית מכך שנוי הלפרין ועדן גולדמן מסדרת הטלוויזיה לא מופיעים)