מערכת היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא עניין מורכב תמיד, שטובל בדעות קדומות, מכשולי שפה, חשדנות הדדית, יחסי כוח, כיבוש והיסטוריה עקובה מדם. בתוך המערכת הזאת, השאיפה לשותפות היא אופציה סיזיפית, שחותרת תחת הבדלנות. ב-2022 פינת 2023, יותר ויותר אתגרים עומדים בפניה.
אחד האפיקים שממשיכים להתעקש באומץ על המפגש, ההיכרות והכבוד ההדדי הוא החינוך הדו-לשוני - מערכת של כמה מוסדות צעירים יחסית וקטנים יחסית ברחבי הארץ, שלומדים בהם יהודים וערבים זה לצד זה, בשתי השפות. עצם הרעיון מרתיח את הקיצוניים האלימים והגזענים: כמה מהם, פעילי להב"ה, ניסו להצית בית ספר כזה בירושלים לפני כמה שנים, והותירו במקום כתובות נאצה. יש אפילו ערוץ טלוויזיה שבו אחד מהם התראיין בחיוך. פרקליטו, אגב, היה מי שהיום הוא השר החדש לביטחון פנים.
ועל הרקע הזה עלתה אמש במקביל בכאן חינוכית ובמכאן, הזרוע של התאגיד בשפה הערבית, סדרת נוער חדשה שמתמקדת בבית ספר דו-לשוני שכזה, ונקראת בפשטות "מדרסה". הדרמה הקומית, שכתב סייד קשוע, ביים גורי אלפי, וכוללת שחקנים וקומיקאים יהודים וערבים מהשורה הראשונה, מתנהלת לסירוגין בעברית ובערבית, כמו המוסד שבמרכזה (במדינה ש-20% לפחות מתושביה הם דוברי ערבית, למה אין יותר סדרות דו-לשוניות על המסך?). העונה נפתחת בשנת לימודים חדשה, וסורקת את התלמידים - בתיכון ובבית הספר היסודי - המורים וההורים.
ז'אנר סדרות התיכון הוא חבוט וצפוי, והן כולן דומות זו לזו. אהבות ראשונות, תסכולים מהבית, גיבושי זהות בסביבה שלא תמיד מקבלת - כל אלה נמצאים גם ב"מדרסה", בתוספת הפיל שבחדר - שהוא עיקר הקומדיה והטרגדיה.
אמנם, הרוח הכללית של הסדרה הרמונית למדי - ומדוע לא? יש משהו פשוט יותר מבני נוער שמתחברים אחד עם השני? - אבל עבור כל אחת מהדמויות, בדרך כזו או אחרת, הבחירה ללמוד ולעבוד במוסד יהודי-ערבי היא לא טריוויאלית, וגוררת מחיר ושיפוט חברתי. בין התלמידים יש כאלה שמאסו בכיתה הקטנה וחולמים על החוויה של תיכון גדול, כאלה שהגישה הבית ספרית נראית להם נאיבית, וגם כאלה שנמצאים בקונפליקט עצמי - כמו לובנא (ליסה בסטוני), שהזהות הדתית-מוסלמית שלה מתחזקת, אבל היא חוששת מהתגובה של חבריה החילוניים לכיתה, יהודים וערביים כאחד, לרצון שלה לעטות כיסוי ראש. זו לא לגמרי בועה: המתיחות והפוליטיקה חודרים לשיחות הפנימיות, אפילו ברמת הבדיחות.
קשוע, שהוא אמן בתיאור טראגי-קומי של המפגש היהודי-ערבי היומיומי, לוחץ בעדינות על כל המבוכות וההתמודדויות הפנימיות האלה, שלפעמים מתפתחות לפארסה. זו באה למשל לידי ביטוי בזוג ההורים היהודי הקריקטוריסטי, בגילומם המשעשע מאוד של נלי תגר וירמי שיק בלום, שכל מה שאכפת להם זה להשוויץ בדו-קיום לפייסבוק ולהנות מהאוכל שמכינים ההורים הערבים בכיתה. במקרה אחר, בפרק 6, כשהתלמידים נאלצים לארח בביתם תלמידים גרמניים, משובצת מנאר (הזמרת ואלרי חמאתי בהופעה מפתיעה) עם נערה גרמניה שחולמת להתנצל על ההזדמנות להתנצל על השואה בשם סבה, וכדי להרוויח עוד כמה נקודות בציון בני המשפחה מתחזים ליהודים למשך סוף שבוע שלם. הדוגמאות האלה ממחישות את הקומדיה של "מדרסה" - מודעת מאוד, אבל לא מרושעת. בדרכם העקומה, הכוונות של כולם טובות.
בכל מקרה, המוקד העיקרי של הסדרה הוא סיפור אהבה בלתי צפוי בין תלמידה יהודיה, שירה (שירה יוסף), ותלמיד ערבי (ליר עיסא), חאדר. זאת אהבת נעורים תמימה, ראשונית, שלא מבקשת לעצמה יותר מזה. עצם ההצגה של זוג יהודי-ערבי בטלוויזיה הוא לא דבר שכיח, והטבעיות שבה התהליך הזה מתרקם מרעננת.
משלושת הפרקים הקצרים שנשלחו לעיתונאים קשה היה לזהות הופעה בולטת במיוחד, אבל אוסף הדמויות מותיר רושם חיובי. הקאסט המבוגר כולל, מלבד השמות שצוינו, שחקנים מוכרים כעלמה זק, רובא בילאל עספור, שרון טייכר, רועי בר נתן, מונא חוא, דנה סמו ואחרים. גם השחקנים הצעירים, בכל הגילאים, חמודים למדי.
אכן, חמודים וחביבים כולם, הנושא והעלילה חשובים והסדרה כולה רגישה ונעימה לצפייה והיא בטח אופציה חיובית יותר מאשר מרבית האפשרויות, אבל הצרה עם "מדרסה", בכל זאת, היא שהיא מתקשה להתעלות מעל החביבות הזאת. אולי בגלל קהל היעד הצעיר והאכסניה, היא סובלת - בדומה לסדרות נוער נוספות של הערוץ, מהיעדר סאבטקסט ומדידקטיות יתר, ונמנעת מלצלול עמוק יותר או לרגש. איכשהו, למרות כל הנושאים שבהם היא נוגעת, היא מרגישה בכל זאת תמימה מדי. מגיע לדמויות האלה שיעטפו אותן בצמר גפן, ויאפשרו להן להתבגר בנעימים, אבל בשביל צופים שמחפשים להישאב פנימה, זה לא ממש מספיק.