"אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן/ שברת לי את הלב לחתיכות קטנות/ היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו/ אני כל כך עצוב בא לי לבכות" - כך הביע פעם אריק איינשטיין את אכזבתו מהמצב בחברה הישראלית, בלהיט "יושב מול הנייר" שהוא כתב ומיקי גבריאלוב הלחין, והופיע באלבומם המשותף "אוהב להיות בבית" שיצא בשנת 1986.
בריאיון, שמתקיים ביום השבעת הממשלה ה-37, יותר מ-35 שנה מאז כתיבת השיר, גבריאלוב לא נשמע אופטימי יותר. "מה שקורה היום במדינה מכניס אותי לדיכאון", הוא אומר לוואלה! תרבות. "הנפש שלי רגישה בעניין. אני לא יודע אם המדינה הולכת פייפן. היום ישביעו ממשלה חדשה, אני כבר שומע כל מיני דברים. אני לא יודע אם יסגרו את התאגיד או לא. אני לא יודע מה אחד כמו שלמה קרעי הולך לעשות. אני לא יודע מה יהיה עם משרד החינוך. אני לא יודע מה יהיה עם בתי המשפט. אין לי מושג מה הולך לקרות, יש כאוס טוטאלי".
"כאוס" זה גם כותרת המאמר של דוד גרוסמן בראשית הארץ בשבוע שעבר.
"אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים במדינה הזאת לא יודעים ואומרים בוא נחכה לראות מה יקרה, ואם יקרה אסון נתמודד עם זה בדרכים כאלה או אחרות. הצפי הוא לא טוב. בעיקר בגלל שאתה רואה בטלוויזיה אנשים קיצוניים מהממשלה הזאת שאומרים בחדשות כאלה דברים, ואתה אומר: מה, זה מה שהולך להיות? באמת? זו צרה. אני חושב שעם ישראל עובר ניסיון מטורף. כאילו 'לא הצלחנו בזה, לא הצלחנו בזה ולא הצלחנו בזה - אז בוא ננסה את זה'. ואם זה לא יעבוד? על הדרך ייעשו שינויים דרסטיים, ובדומה לגרוסמן אני חושש שיהיה קשה מאוד להחזיר את המצב אחורנית. אם זה יעבוד לטובת כולם באמת - אז סבבה. נולדתי ב-49', אני בן 73, ואני לא מכיר תקופות יותר קשות. אני זוכר תקופות של צנע, אני זוכר תקופות של קושי כלכלי, אני זוכר תקופות של מלחמות. אבל אני לא זוכר תקופה כזאת, שבה 50% מהממשלה הם חרדים, דתיים וקיצוניים, ועוד 50% שמתוכם יש לפחות 25-30% מסורתיים בתוך הממשלה ה'חילונית' כביכול. זה בעצם כ-75% של חרדים, דתיים וקיצוניים בממשלה הזאת, וביבי הוא היחיד החילוני, שעושה כל מיני דברים שהם הפוך מהדת ובכל זאת הוא שולט בממשלה הזאת. הוא כביכול מרגיע את הציבור, ואומר אני אהיה ראש ממשלה של כולם, והכל יהיה בסדר. אם הוא 'אמין' כמו שהוא אמין וכמו שכולם אומרים עליו שהוא 'אמין', אז יכול להיות שגרוסמן צודק וזאת תקופה אפלה ולא נוכל לחזור אחורה".
בעוד שבוע ימלאו 150 שנה להולדת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ולרגל התאריך יוציא גבריאלוב באותו היום אלבום חדש ובו עשרה שירים שהלחין למילותיו של ביאליק. שם האלבום הוא "מתוך זהב וכתם", מילים שנגזרו מהשיר "הקיץ גווע", שהוא גם הסינגל הראשון שיוצא היום (שני) מתוך האלבום ומושמע כאן בבכורה.
הזמר, היוצר והמוזיקאי האהוב בן ה-73, חתן פרסי אקו"ם ואמ"י למפעל חיים, הפעיל קרוב ל-60 שנה במוזיקה הישראלית וחתום על קלאסיקות ישראליות רבות, הלחין משיריו של המשורר הלאומי כבר בתחילת שנות ה-80, באלבום המשותף של אריק איינשטיין ושלו "חמוש במשקפיים" - אז הלחין את הלהיטים "הכניסיני תחת כנפך" ו"היא יושבה לחלון". הקלאסיקות האלה ושירים נוספים של ביאליק שהלחין גבריאלוב לאורך השנים - "כוכבים מציצים וכבים", "הבטחות שווא" ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" - זוכים לביצועים חדשים באלבום הזה. בנוסף לביצועים המחודשים, הולחנו עבור האלבום החדש שירים נוספים של המשורר הלאומי, ובהם "ים הדממה פולט סודות", "תרזה יפה" וכאמור "הקיץ גווע".
"כשהתחלתי לעבוד עם אריק על האלבום 'חמוש במשקפיים', אריק בא אליי הביתה לעבוד איתי ונברנו בספרים כדי למצוא רעיונות לשירים חדשים. ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג, מה שהיה בספרייה", אומר גבריאלוב. "נתקלנו ב'היא יושבה על החלון' וב'הכניסיני תחת כנפך', שיר שלא ידעתי שהולחן לפני, גם בצורה עממית וגם על ידי נורית הירש, ודווקא הלחן שלי נשאר הכי מוכר והכי אהוב. אני פשוט התחברתי לטקסט. לאורך השנים, כשהלחנתי עוד שירים של ביאליק, גיליתי שיש משהו מיסטי שמחבר אותנו למרות פערי השנים והתרבויות. הרגשתי שיש איזה עומק אצלו של עצבות, בקשות לאהבה וחוסר באהבה, וזה חיבר אותי אליו לגמרי. בשירים של ביאליק אני מרגיש את הכאב שיש בו ואת הרצון להגיע למקומות יותר מוארים, שיותר מעשירים את הנפש, ודי התחברתי לזה. להלחין שירים של ביאליק זה לא פשוט כי זו לא שפה מודרנית, ובכל זאת יש בזה עומק".
בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר", שהלחנת, ביאליק מתאר את הקושי של עבודת המשורר ומדמה את היצירה לחציבה מאומצת. בבית האחרון ביאליק מתאר את הרגע שבו השיר נמלט ממנו, מתפרסם, הקהל מנכס אותו לעצמו ונותן לו פרשנות שמבטלת את כוונת המשורר. איך אתה מתחבר לזה?
"אני מתחבר לשיר הזה, שמדבר על דברים שאני מכיר - איך אתה חוצב מהנשמה שלך מילים במקרה של ביאליק ומנגינה במקרה שלי, כשאתה מרגיש שזה הדבר השלם אתה מוציא את זה החוצה לקוראים או למאזינים. אתה מאמין שזה מה שיעביר את הרגשות שלך בצורה נכונה. ואז זה כבר לא ברשותך, והמאזין או הקורא מפרש את זה בכל צורה אחרת", אומר גבריאלוב. "במקרה של השיר 'הכניסיני תחת כנפך', כשהלחנתי את זה לא התאמצתי יותר מדי. פשוט ראיתי את הטקסט, הוא דיבר אליי ותוך עשר דקות כמעט היה שיר. ומאז שיצא השיר ב-1980 הוא נשאר אהוב, מוכר ואני יודע שמלמדים אותו בבתי ספר עם הלחן כמו שירים אחרים של ביאליק שהלחנתי. וזה מאוד מפתיע אותי, כי בצעירותי אפילו לא נברתי בשירים של ביאליק, ובכל זאת הלחנתי והשיר מקבל משמעות אחרת ממה שהיה קודם, והפתיע אותי שהיו דיונים שכלתניים באקדמיה על הלחן שלי, ועל כך שהשיר כבר לא בהגייה אשכנזית אלא בהגיה ספרדית וזה שינה את כל הקטע של השיר. מזלי שהגעתי לשירים של ביאליק ממקום תמים".
מיקי גבריאלוב - הקיץ גווע
בניגוד ל"הכניסיני תחת כנפך", שהלחנת ללא מאמץ, יצירה של איזה שיר שלך הייתה קשה לך במיוחד?
"היו לי כמה שירים שבהם נתקעתי בלחן ולקחתי את הזמן. למשל, כשהלחנתי את 'סע לאט', הייתי במשך תקופה בהתלבטות איך לשבור את המבנה החרוזי הרגיל של בית, פזמון, בית, פזמון. רציתי לשבור את הקצב הזה. התחלתי להלחין קטעים מהעיתון כדי להתאמן. ואז אריק מביא לי שיר שהוא בעצם פרוזה. והפכתי את הטקסט לשיר במנגינה לא-רגילה, אלא מנגינה בצורה של חמישה קטעים, וכל קטע עומד בפני עצמו, והשיר שונה מהפזמון הרגיל. זה לקח לי הרבה זמן. במקרה אחר, נתקעתי כשהלחנתי את 'השיר על התוכי יוסי'".
אחד מהשירים הכי ענקיים שלך ושל אריק.
"כשהלחנתי אותו, נתקעתי בקטע של 'כמוך נולדו להנעים פטפוטים/עם כל משורר, שלבו אש וזעם'. לא יכולתי להתחבר לזה. אפילו דיברתי עם אריק, ואמרתי לו 'אולי נוריד את הקטע הזה', כי כבר עשינו דברים כאלה בעבר. אריק אמר לי: 'לא, לא, לא. אתה לא נוגע בזה. אתה תשבור את הראש שלך עד שייצא הלחן'. לקח לי זמן להתחבר לקטע הזה במילים ולהמשיך את המוזיקה שהיתה לי קודם. בסוף פיצחתי את זה. וכשאתה מפצח את זה אחרי שלקח לך זמן, כשאתה מוצא אחרי שחיפשת, כשאתה מגלה את זה פתאום - זה בדיוק הניצוץ הזה שביאליק מתאר. וזה משמח אותך. קשה להסביר את זה".
הזכרת את "תוכי יוסי" שהלחנת למילות אברהם חלפי. את מי אתה מעדיף, את ביאליק או את חלפי?
"אני לא מעדיף אף אחד. אני מתחבר לכל אחד בצורה אחרת. ביאליק מגיע לעומק של הדברים. לחלפי יש שירים יפהפיים אבל לא הצלחתי להתחבר להרבה שירים שלו. לאלתרמן אני מתחבר בצורה אחרת לגמרי. אני מתחבר לצד הפוליטי, החברתי והציני שלו. הוא מוציא ממני דברים שאני גם רוצה לבטא, כבנאדם וכיוצר. אצל לאה גולדברג אני מרגיש יותר נאיביות של ציור, מילים עם אווירה שאני מתחבר אליהן. אחת ההתלבטויות הקשות שהיו לי היא איך להלחין מוזיקה ישראלית, ולהבין מהו שיר ישראלי, כמו בשיר 'ערב מול הגלעד' של גולדברג. נברתי בדברים שגדלתי עליהם, עד שהגיע הניצוץ פתאום, והיום אני יודע שמגדירים את השיר הזה כקלאסיקה ישראלית".
ואם כבר משווים בין משוררים, ביאליק היה פעם המשורר הלאומי, המשורר החשוב ביותר של דורו, אבל הוא כבר לא ממש נקרא או מדובר או מולחן היום. הוא נוכח בתרבות פחות מאלתרמן או מרחל.
"זה נכון. ביאליק כתב את כל שיריו בגלות. כשהוא הגיע לארץ הוא כבר התעסק בדברים אחרים. הוא הפך למשורר לאומי כי דיבר עם תוכן ומהות שקשורים בעם ישראל, ביהדות, בגלות ובהשכלה החדשה. אל תשכח שבתקופתו היה גם טשרניחובסקי, שצעיר מביאליק בשנתיים וגם כתב שירים יפהפיים, אבל נתנו לו פחות הכרה בעניין הזה כי הוא אולי פחות ביטא את ההוויי היהודי-ישראלי. ביאליק הפך להיות המשורר הלאומי ולא בטוח שזה הדבר שעשה לו הכי טוב. המיתוג שלו כמשורר לאומי בעצם קבע את העתיד שלו. אלתרמן, חלפי, לאה גולדברג ואחרים היו קצת יותר מודרניים, צעירים ומתקדמים. הם כתבו הרבה בארץ ישראל, והיה לו [לאלתרמן - ש.ב] יותר עניין חברתי, פוליטי ומחאתי, ראה את העתיד לפני שנים, כתב את 'הטור השביעי', וכתב גם לתיאטרון. לאה גולדברג היתה פחות מחאתית, פחות עמוקה, ומה שיש בה עמוק קשור בדרך כלל לאהבה, עם הרבה געגוע".
פעם שמעו במצעד הפזמונים את ביאליק, חלפי וטשרניחובסקי. היום שומעים את נונו, אנה זק ונועה קירל. מה דעתך על רמת הטקסטים היום?
"זו שאלה מורכבת. הזמנים השתנו. השפה השתנתה. אין מה לעשות, אנשים ברחוב מדברים שונה. השפה של ביאליק, התוכן שלה והסגנון שלה שאוב מעולמות אחרים לגמרי. זו תקופה שונה בעולם וגם אצלנו שזמרים ויוצרים כותבים שירים בסגנון דיבורי יותר, גם בהיפ הופ, מתוך רצון לבטא מה שהם מרגישים. אתה יכול להגיד שהרמה של נונו, אנק זק ונועה קירל היא רמה נמוכה אבל הן לא מרגישות כך. הן מרגישות שזאת השפה שלהן. אני גדלתי בכמה עולמות. נולדתי בשנות החמישים, חונכתי וגדלתי גם בשנות השישים. הייתי בלהקת רוק, הצ'רצ'ילים, עבדתי עם אריק איינשטיין, נכנסתי לעולם הטקסטים הישראליים. עבדתי עם טקסטים של כל מיני משוררים שהיו בעבר וגם עם משוררים חדשים. אני מתעסק בגילי עם שירים, השפה שלי לא לגמרי השתנתה, אני יכול להגיד סבבה, אחלה וסחטיין, אבל אני לא כותב ככה ולא שר ככה. גם את העיבודים לשירים שלי אני לא עושה בסגנון חדש כמו היפ הופ או מחשבים. אני משתמש בנגנים. אני לא יכול להתנגד לעובדה שיש היום מחשבים וטכנולוגיה חדשה, וגם כאלה שלא נולדו למוזיקה יודעים להשתמש במחשב ולעשות מוזיקה, אם זה דרך הדאנס או כדי ג'יים".
"נועה קירל שרה מה שהיא בוחרת לשיר. זה שוק חופשי. לא צריכה להיות צנזורה ואני לא חושב שיש צנזורה. אבל יש פה תן וקח מוזר. היום יש טיקטוק, ווטסאפים, אינסטגרם, פייסבוק, יוטיובים וספוטיפיי. היום מישהו מעלה לטיקטוק איזו חתיכת שיר שהופך להיות ויראלי, והרדיו גם שם לב לזה. רואים צפיות של אנשים. ברדיו עשו ריביזיה רצינית מאוד, הוציאו שדרנים ישנים מהמעגל והכניסו חדשים עם טעם אחר לגמרי, חלקם באו מעולמות הטיקטוק. מתעסקים פחות עם מה שהיה פעם".
התופעה של התעלמות במידה רבה מזמרים וותיקים הובילה לכך שהתעלמו משיריו של חברך אריק איינשטיין בשנותיו האחרונות, וזה כאב לו.
"ב-2013 עבדתי עם אריק וניסינו ליצור אלבום חדש כי באמת הרגשתי שמשהו לא זז שם נכון. הבנתי שהוא מאוד נפגע מזה שלא משמיעים את השירים שלו. אני לא יודע אם השירים שלו היו באמת טובים ואם הם עמדו ברמה של יצירות שהיו לו לפני כן שאותם יצר איתי, עם יוני, עם שם טוב ועם שלום. יכול להיות שזה לא הסתדר לו כל כך טוב עם גיא בוקאטי. אבל זה בכל זאת היה חתיכת זמר וחתיכת יוצר ולא היו צריכים להתעלם ממנו. אני חושב שזו מגמה כזאת, שמדירים קצת גוורדיה ישנה, בשביל להכניס את החדשה. בעיני זה לא בסדר. אני מקווה שישנו את זה, ושלא נישאר רק עם דברים פופיים קלים. אני בקושי שומע את הדברים האלה. לא מזמן חבר'ה מוזיקאים כתבו בפייסבוק: מה זאת הרמה הזאת של הטקסטים, למה הילדים שלנו צריכים לשמוע את זה. אז יש תלונות בעניין הזה. אבל לא נראה לי שזה מפריע לרדיו, למשרד התרבות או לאמרגנים שמתפרנסים מזה. לא מתעסקים פה עכשיו באמנות. מתעסקים פה בלעלות על הבמה, להביא קהל ולהרוויח כסף".
השנה ימלאו 40 לאלבום הבכורה שלך. איך אתה מסתכל עליו בפרספקטיבה של ארבעה עשורים?
"הייתי יחסית נאיבי. היה לי רצון ליצור, ואפרופו 'לא זכיתי באור מן ההפקר', לא היה לי קל בהתחלה. לקח לי הרבה זמן להגיע למצב שאני אוכל להקליט אלבום. לא ממש תמכו בי בחברות התקליטים. בשורה התחתונה העיפו אותי מהמדרגות. עד שבהד ארצי בסוף גילו בי עניין אז נתנו לי אפשרות ליצור אלבום. לא הייתי עם ניסיון גדול כזמר וכמלחין לעצמי. הייתי עם הצל של אריק ולקח לי הרבה זמן לצאת מהסיפור הזה ולמצוא את הקול שלי. עד שיצרתי אלבומים ששירתו את השירה שלי והקול שלי. זה לא דבר פשוט. חלק מהזמן נכנסתי למקום של אתניות, התעסקתי עם השורשים שלי. זה לוקח זמן. אני מה שנקרא וואן בנד מאן. וצריך הרבה ניסיון בשביל הדברים האלה".
מה היית אומר לגבריאלוב של תחילת הדרך?
"הייתי אומר לו להתבשל הרבה יותר, לנסות להופיע מול קהל ולהרגיש את עצמו מול הקהל, ולמצוא את הדברים הנכונים שמבטאים אותו, לא רק מהמקום של 'הנה אני רוצה כבר קהל'. היום יש נטיה כזאת, בגלל שיש תכניות ריאליטי אז כל אחד מתקבל לתכנית כזאת או אחרת ולמחרת הוא מוציא אלבום או שיר, ואתה מקשיב ואומר בוא'נה, זה עוד לא בשל, צריך עוד קצת. דחילק, מה הסיפור פה, תביא שיר טוב ונאהב אותך כולם. אבל זה לא עובד ככה. נהיתה כבר תעשייה אחרת".
אתה מעביר ביקורת על תכניות ריאליטי, אני מזכיר שהבת שלך הופיעה בשתיים כאלה - "אמריקן איידול" ו"הכוכב הבא לאירוויזיון".
"כן, הבת שלי ניסתה בארצות הברית ב'אמריקן איידול' כי רצתה לפתח את הקריירה שלה שם. היא התקבלה ועברה אודישנים. בסוף לא הגיעה למקומות ראשונים. אבל עשתה דרך להכיר את עצמה. והזמינו אותה להתחרות ב'הכוכב הבא לאירוויזיון', היא לא הלכה על דעת עצמה. התכניות האלה זה דבר קיים. זה נותן פלטפורמות. זה חלק מהתעשייה. זה פופולרי מאוד. אני חושב שהתעשייה יצרה מצב שאמנים וזמרים כשהם עולים לבמה בתכניות ריאליטי מקבלים פלטפורמה, ולא כולם בהכרח טובים. אני לא מכיר את הדרך הזאת. אני מכיר דרך אחרת. אני חושב שזמר שהוא אמן צריך להופיע מול קהל הרבה פעמים עד שהוא מגבש לעצמו את הזהות שלו כזמר וצובר קהל. הבת שלי גם עושה דרך כזאת, למרות שהיא היתה ב'אמריקן איידול' והוזמנה ל'הכוכב הבא לאירוויזיון'. היא עובדת מאוד קשה כדי לכתוב שירים טובים. הגיעה לקריירה בזכות מה שהיא עושה ולא בזכות פלטפורמה כזאת או אחרת. היו אחרים שהשתתפו בתכניות ריאליטי - היו להם צרות איומות אחר כך, נפלו על הפנים ולא קיבלו אותם וכל מיני".
שירה משתפת איתך פעולה לא פעם. עד כמה אתה מעורב גם ביצירה שלה?
"בטח, אני מזמין אותה להופעות, היא גם תתארח בהופעה שלי בזאפה תל אביב ב-6 בינואר. אני עובד איתה הרבה פעמים על שירים, היא מתייעצת בי ואני מתייעץ בה, עכשיו אני עוזר לה עם שירים שהיא רוצה להקליט, אני קצת מנתח איתה את השירים ומוצא את הצורה שלהם. זה מרגש לראות שהיא לומדת דברים ומבינה דברים ברמה של מוזיקאית-מוזיקאית. כל אחד צריך עזרה. זמר לפעמים מאבד את הדרך. כשאני הייתי צעיר לא היה לי ניסיון, למדתי דברים על בשרי ואף אחד לא עזר לי בזה. כשהייתי ילד ההורים שלי אהבו אותי אבל לא לימדו אותי דברים שיעזרו לי לאורך החיים שלי. כשהייתי ילד, אבא שלי אמר לי 'מה זה לנגן, מה אתה ליצן? צריך להתפרנס'. אני לא רוצה להיות אבא כזה. אני מנסה לעזור לילדים שלי, ללמד אותם דברים ואני אתמוך בהם. אם הבת שלי זמרת וכותבת, למה לא לעזור לה?".
ב"הכניסיני תחת כנפך" שואל ביאליק: "היכן נעורי?". לאיזה רגע מנעוריך האבודים אתה הכי מתגעגע?
"הנעורים שלי כילד היו בשכונת שפירא, ולא גדלתי על מחשבים. יצאנו לשחק ברחוב, חמש אבנים, ארץ עיר, בניתי רפסודות, בונה חץ וקשת ויוצא לצוד - דברים שלא קיימים. אני מתגעגע לזה הרבה פעמים. הדמיון שלי היה מפותח מאוד. דברים מהסוג הזה לא קיימים היום. הדימיון היום הצטמצם ומרוכז בדברים אחרים. אני משתדל לפתח את הדמיון לנכדים שלי. לא מוותר על כדורסל וכדורגל לנכדים שלי".
לפני כמעט חודש הלך לעולמו המוזיקאי הענק יצחק קלפטר, שהיה עם גבריאלוב בלהקת הצ'רצ'ילים. בריאיון לפני שנתיים וחצי לוואלה! תרבות, סיפר קלפטר על משבר שחווה בגיל 27: "זה היה שנה אחרי שכוורת התפרקה. היה לי קשה מאוד להתפרנס, לא היה לי איפה לגור, הייתי במצב קשה וכוחם הפנו לי עורף. חשבתי אז גם להתאבד. חשבתי על זה אבל לא התאבדתי. הייתי במצב קשה, לא היה לי איפה לגור וכולם הפנו לי עורף. לא היה אף אחד שיטפל בי".
היית איתו בקשר באותה תקופה?
"יצחק ואני היינו חברים בלהקת הצ'רצילים, שלוש שנים רצופות עד שהוא התגייס ואז לא הייתי איתו כל כך בקשר. הוא גר לבד עם אמא שלו, לא הכיר את אבא שלו. העולם שלו היה המוזיקה. ניגן מאז שהיה ילד. אחרי הצ'רצ'ילים והצבא היה בלהקת כוורת, היה הצלחה גדולה שם. אחרי שכוורת התפרקה הוא אכן נפל למשבר והיו לו כל מיני בעיות. אבל תמכו בו הרבה מאוד אנשים, כולל אני. עשינו הופעות למענו כשהוא עבר ניתוחים ועבר בעיות נפשיות אחרות. אני יודע שהוא היה גם בטיפול נפשי בבית חולים. עזרו לו הרבה. אני לא חושב שהמצב שלו היה מה שנקרא סופי, אפשר היה לטפל בזה, אבל היה לזה רקע. יצחק לא ממש הקים משפחה. הוא לא התחתן ממש. הוא מאוד רצה שתהיה לו משפחה. יש לו ילד לא מהנישואים אלא ממישהי שהוא היה איתה בקשר. יצחק זכרו לברכה היה רגיש מאוד. שברירי מאוד. אני מתאר לעצמי שצד אחד אצלו רצה משפחה וצד אחר לא יכול היה להתמודד עם זה. זה לא קשור להיותו יוצר נפלא שכתב שירים יפהפיים. הוא התמודד עם הרבה דברים".
ואגב המשבר בחיי קלפטר, לאיזו נקודת משבר אתה הגעת אליה במקצוע?
"ביצירה שלי הקשיים היו נקודתיים, למצוא את הדרך שלי כאמן, לנסות להתעקש להופיע, לשיר ולהתמודד מול קהל שאומר לך דברים מגוכחים".
איזה דברים מגוחכים הקהל אמר לך למשל?
"כשעוד לא היה לי רפרטואר משלי, שרתי שירים שכתבתי עם אריק או שאריק כתב, ואמרו לי: 'מה אתה שר שירים של אריק איינשטיין? מה הקטע?'. והייתי צריך להסביר שזה שירים לא רק של אריק, הוא אמנם שר אותם אבל גם אני חלק מזה. אבל הקהל לא קיבל את זה. לקח לי הרבה זמן עד שהקהל קיבל את זה. וכשבאתי לחברות תקליטים בניסיון להקליט לבד, הצל של אריק תמיד היה שם, לטובה או לרעה. העסק הזה מתעתע, כשאתה מתחיל להופיע ורוצה להיות סולן אז מתרגמים את זה לדברים אחרים, ולא רק אמנות. זה עניין של כסף, זה עניין של כמה זה כדאי או לא כדאי. אז התמודדתי עם דברים כאלה שפגעו בי באופן אישי, וזה לא היה פשוט, אבל התחשלתי לאט לאט ועם זה התקדמתי. ואני שמח שהיום אוהבים את השירים שלי ושהמצב הרבה יותר טוב".
על מה אתה מתחרט?
"כל דבר שקרה - קרה, אם זה בגלל טעות שעשיתי או בחירה מושכלת שהיתה לי. לא כל דבר שבחרתי היה נכון. אני חושב שאם הייתי הולך אז עם התובנות שיש שלי היום, הייתי עושה צעדים והחלטות אחרות. בצד המקצועי, למשל, מאוד רציתי להיות פסנתרן ולא התמדתי בזה אף פעם. מאוד רציתי להיות גיטריסט, ממש גיטריסט כמו חיים רומנו ויצחק קלפטר, ולא התמדתי בזה אף פעם, וחבל. כי משך אותי יותר להלחין ולעבד. אם הייתי עושה את זה היום יכולתי להופיע נניח כמו רנדי ניומן, עם הפסנתר בלבד".
ביאליק כתב: "אחרי מותי ספדו ככה לי/ היה איש - וראו: איננו עוד/ קודם זמנו מת האיש הזה/ ושירת חייו באמצע נפסקה". נאחל לך עד 120, ונשאל: איך תרצה שיספידו אותך?
"תאמין לי, אני קצת מפחד לחשוב על זה, ולא רוצה כל כך לחשוב על זה, כי אני מרגיש עוד פעיל. אני כמובן חושב על העניין הזה של מוות, רואה איך מספידים חברים שלי, על כל אחד אומרים משהו אחר. אני מקווה מאוד שאוהבים אותי ומקווה מאוד שיספידו אותי יפה ויגידו עליי דברים טובים, אם זה בקריירה המוזיקלית, אם זה כאבא ואם זה כחבר. אני מקווה שהתרשמו ממני לטובה ושיספידו אותי לטובה".
עד כמה המוות מפחיד אותך?
"תשמע, זה עולה לי בראש, אין מה לעשות, הרבה חברים מתו, ההורים שלי נפטרו, בחלומות זה לפעמים פתאום מגיע. לפעמים אני קם מדוכא מזה, ואז יוצא מזה. אבל האמת היא שהנכדים שלי נותנים לי אריכות חיים. אני רואה אותם, רואה איך הם גדלים, וזה משכיח לי את הכל".