וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פשוט נפלא: מירי שחם עושה מה שספרות טובה צריכה לעשות

בספר הסיפורים הראשון והמצוין שלה, "יכולנו להיות נהדרים", מצליחה שחם לסדוק את המעטה של המילה ולחשוף את טבעו של העולם שמסתתר מתחתיה. הספר הזה שב ומוכיח את כוחו של הסיפור הקצר, כשהוא מגובש וכתוב היטב

הסופרת מירי שחם. רביב שטיין,
השפה משנה כל הזמן את מרכז הכובד שלה. מירי שחם/רביב שטיין

על מסך הטלוויזיה נראה אחד השיטפונות הראשונים של החורף באזור מדבר יהודה, ואחד המטיילים נשמע צועק ברקע: "יוווווווו איזה אושר". קריאה ארוכה, נוסקת למעלה ואחר כך נשברת, כאילו כל האוויר בריאות של הצועק האלמוני נמלט בבת אחת ואיים לנטוש אותו לבד באמצע המדבר.

העין רואה את המראות על המסך, והאוזן קולטת את התגובה המילולית, והמוח מנסח מיד את המשמעות של המילה וגם את הגבולות שלה: המראה הוא תמיד יותר עשיר, יותר פרוע, יותר בלתי צפוי משלוש המילים שבאות לתאר אותו: "יווווו איזה אושר". המחשבה על המרחב שבו פועלת תמיד השפה, ועל היכולת של המילה לתאר לפעמים דבר והיפוכו: פיתוי וסכנה, יופי ואימה, סדר ואי סדר, ליוותה אותי במהלך הקריאה של "יכולנו להיות נהדרים", ספר הסיפורים הראשון והמצוין של מירי שחם.

כריכת הספר "יכולנו להיות נהדרים" מאת מירי שחם. הקבוץ המאוחד,
מאושרים שקראנו אותו. "יכולנו להיות נהדרים"/הקבוץ המאוחד

אני כותב "ספר סיפורים ראשון", אבל האמת היא שהכותרת הזאת קצת מטעה. מירי שחם כבר פרסמה לאורך השנים לא מעט סיפורים קצרים בכתבי עת שונים כמו "מטעם", "מסמרים", "אורות", "המוסך" ובאתר "מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר", סיפורים שזכו, בצדק, לשבחים רבים.

השפה של שחם משנה כל הזמן את מרכז הכובד שלה. נעה. נעצרת. עולה. נשברת. מהתלת ואז מרצינה. מתהפכת באמצע משפט. מתחילה בצחוק פרוע ואז בלי הכנה גולשת לעצב שאין לו גבולות או להיפך - במקום בלתי צפוי היא זזה פתאום הצידה וכמעט "לא תופסת מקום", כמו נהר באמצע מדבר, אם תרצו (אם ללכת בעקבות הדימוי הראשון שבו פתחתי), או כמו "גומייה בתחתונים קטנים מדי", אם לגנוב לרגע את אחד הצירופים המבריקים שהיא מפזרת ככה, כאילו בלי מאמץ, בין השורות שהיא כותבת ("קבר של אריס סאן"), והתזוזה הזאת הבלתי נגמרת, כאילו שלכותבת נגמר פתאום האוויר באמצע המילה או המשפט, עושה את מה שטקסט ספרותי מוצלח צריך לעשות.

"העולם" שמסתתר מתחת למילה נחשף פתאום ואז שוב מסתתר, ובשנייה הזאת המסחררת, ולפעמים אולי רק ב"חלל" שנפער בין המילים, צומח ומתייצב טבעו "האמיתי" - היפה או הכואב, השלם או המרוסק, שמתנפץ לפעמים לנגד עיננו המשתאות לאלפי פיסות זעירות. במילים אחרות - טקסט ספרותי טוב, מצליח לסדוק את המעטה האטום של המילה ("איזה אושר" וכו'), "פוצע" אותה, חותר נגדה, שואב את הרירית מתוכה משל הייתה צדפה ומעניק לה כמו בעולם שבור-מראות עוד שכבות על גבי שכבות.

דרמה חכמה ושלמה

19 סיפורים קצרים יש בקובץ הזה, ומפתה לומר שאיכשהו כולם עוסקים מכיוון כזה או אחר בנשיות - כלומר: דמות נשית עומדת כמעט תמיד במרכזם - אבל יש לי הרגשה שזאת הגדרה מעט מצמצמת.

קחו למשל את הסיפור "בעזרת הגמד", אחד הסיפורים המרכזיים בתוך הקובץ. האם מביאה לבת גמד בתור מתנה - כן. קראתם נכון. גמד שהוא מעין החייאה ומימוש של אחד מהמשחקים שאהבנו - לפחות אצלי בקיבוץ - לשחק בילדות. כלומר: מישהו שיפטור אותה מכל מטלות הבית ויהפוך אותה לנסיכה. אבל לגמד הזה שמופיע ונעלם יש קיום מוחשי מאוד, ובמהרה חלק מהזעזועים שהוא גורם הולכים הרבה יותר רחוק מתוכנית היסוד.

"באחד הלילות התעוררה נים-לא-נים בחדר זהה לחלוטין לחדר השינה שלה, אלא שהתקרה הייתה חסרה. מעליה נתלו אלפי כוכבים מנצנצים", כותבת שחם למשל בטקסט שמזכיר כמובן את טיסת הנדנדות המפורסמת של אלתרמן. ובמקום אחר באותו הסיפור: "הגמד כבר לא היה שם. ועם זאת, השפעתו ניכרה בכל מקום, אפילו בקירות, שבתוך ימים אחדים הפכו להיות... פחות חד-משמעיים, אולי? וכשעברה בסמוך כמו הסירו מפניה את... התנגדותם? היא חשה אותם נדים קלות לעברה, כמאותתים לה שתוכל לעבור היישר דרכם אם רק תחפוץ בכך".

עוד בוואלה!

מבריק, מצחיק ומעורר אימה: אורלי קסטל-בלום עשתה זאת שוב

לכתבה המלאה

דרמה חכמה ושלמה של התבגרות וקביעת גבולות ובניית היסודות של הזהות הנפרדת בין האם לבת נפרשת כאן, אבל לא בדרך של מאמר פסיכולוגי מאובק שהמילים והמושגים שהוא נושא איתו כבר נקרשו והתאבנו מזמן, אלא על ידי טקסט שיש בו כל הזמן יסוד מרחף ומשחקי, שחושף ומסתיר את עצמו כל הזמן בעת ובעונה אחת.

פעם באיזה מפגש, אני כבר לא זוכר מתי, שמעתי את שחם אומרת שהיא נזהרת מסיפורים סנטימנטליים מדי. אבל דווקא הסנטימנטליות הזאת שמתגנבת מדי פעם לטקסט, כמו למשל בסיפור "מה לנו ולהם", המתאר רומן בלתי אפשרי ולא ממומש עד הסוף בין גבר זר לאישה נשואה, מוסיפה "הארומה" הסנטימנטלית, אם מותר להתבטא כך, איזה יסוד חריף שמילא אותי לפחות ברגש בוער ונוגע מאוד ללב.

בכמה פרסומים שראיתי צוינו השפעות של סופרות ידועות כמו קלאריס ליספקטור ואורלי קסטל-בלום, אבל לטעמי לפחות יש לטקסטים של מירי שחם נוכחות עצמאית ומובחנת, שעומדת ללא ספק בזכות עצמה. הספר הזה שב ומוכיח את כוחו של הסיפור הקצר (בתנאי כמובן שהוא מגובש וכתוב היטב כמו פה) וכמה חסרה הנוכחות שלו בשדה הספרות הישראלית. כמה כותבות או כותבים היו נשכרים אם קודם הם היו משייפים ומשכללים את היכולות שלהם בסוגה הספרותית הזנוחה הזאת, לפני שהם יוצאים לכבוש את מתחמי הרומן.

אפשר לכתוב עוד הרבה דברים, אבל פתאום מבזיקה בי עכשיו, במין פירואט משונה, ההכרה שאולי במקום כל הנאום הארוך הזה אפשר להתבונן בטקסט שמירי שחם כתבה ולהגיד פשוט: "יווווו, איזה אושר" שיצא לנו לקרוא את הספר הזה.

"יכולנו להיות נהדרים". הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית הפועלים. 163 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully