חודש ינואר נחשב לאזור הדמדומים הרשמי של הוליווד. סרטי האוסקר כבר יצאו לאקרנים, עונת הבלוקבסטרים עוד לא התחילה - ומה שנותר הוא להפיץ סרטים שלא צפויים לזכות בפרסים וגם לא לשבור קופות. זו תופעה ידועה, ויצא לי לכתוב עליה במילים האלה כבר חמש פעמים לפחות. סליחה על המחזור.
התקשורת והקהל כבר התרגלו להפחית ציפיות מן היבול של התקופה הזו, אבל בשבועיים האחרונים הגיע לאולמו רצף של סרטים שזכו לתהודה מפתיעה יחסית. זה התחיל עם "מייגן", שהפך לתופעת תרבות של ממש, והמשיך בסוף השבוע עם "נחיתת חירום" ו"איש ושמו אוטו", שקיבלו ביקורות טובות למדי ונהנו מהישגים מסחרים מרשימים, יחסית לעונה, יחסית למצב של השוק אחרי הקורונה ויחסית לתחזיות.
נתחיל עם "נחיתת חירום", שבמקור נקרא בכלל "Plane", אחד השמות העצלים והגנריים אי פעם. בצרפת הוא יוצא בשם "Mayday", ובפורטוגל מפיצים אותו כ "Missão de Resgate" ("משימת חילוץ"), ויש עוד דוגמאות לשמות שונים בטריטוריות שונות.
קשה להאשים את המפיצים הבינלאומיים בחוסר ההחלטיות, שכן הסרט עצמו הוא מיש-מש של ז'אנרים: רבע ממנו הוא סרט אסונות, והשאר מותחן פעולה.
התסריט של "נחיתת חירום" מקפיד להיות חסר היגיון מתחילתו ועד סופו. הוא מתחיל בערב ראש השנה החדשה, בטיסה לילית של חברת לואו-קוסט איומה במיוחד, שהקברניט שלה הוא טייס סקוטי מחוספס בגילומו של ג'רארד באטלר, אלא מי. הטיסה ריקה למדי, והרשויות מודיעות לו ברגע האחרון כי יצטרף אליה גם רוצח מורשע שנמצא בתהליך של הסגרה בין מדינות. הן עושות זאת בנונשלנטיות מוחלטת, באותה אדישות שבה דיילים ודיילות מכריזים כי נגמר העוף.
מזג האוויר סוער. הקברניט וטייס המשנה שלו, צעיר נמרץ שלא הכיר קודם לכן, מאותתים שאולי עדיף לדחות אותה - אבל דחייה תעלה כמה עשרות אלפים דולרים, והמעסיקים הקמצנים שלהם לא מוכנים לכך, ושולחים אותם היישר לסופה. מכת ברק משתקת את המטוס בנסיבות לא הגיוניות מבחינה טכנית, והטייסים הנואשים נאלצים להנחית את המטוס באי מרוחק אי שם בפיליפינים.
מתברר שנחיתת החירום היתה רק תחילת הצרות: מדובר באי כל כך מסוכן, שהצבא הפיליפיני אפילו לא מעז להיכנס אליו. במקום שולטת מיליציה אכזרית, והמפקד האכזר שלה שמח שנפלו ברשותה בני ערובה מערביים. יש לו תוכניות בשבילם, אבל הוא לא יודע שעומד מולו אחד הטייסים הקשוחים בעולם התעופה, ובצידו כוח עזר מפתיע - אותו רוצח, שמתגלה כבחור חיובי בסך הכל המחפש גאולה, ומתברר שיש לו ניסיון קרבי. אם רק יורידו ממנו את האזיקים, יהיה לו הרבה מה לתרום למשימת החילוץ.
בצד זאת, הסרט מתאר גם מה מתרחש בחברת התעופה, שמנסה להבין לאן נעלם המטוס, לצמצם נזקים מול התקשורת, ולשגר כוח חילוץ משל עצמה. בהתחשב בכך שהאורך של "נחיתת חירום" כשעה וארבעים בלבד, ושהוא כבר הקדיש מעל עשרים דקות לתיאור הנחיתה בשמה הוא נקרא, זה לא משאיר לו הרבה זמן לכל השאר.
וכך, "נחיתת חירום" מתאר די בחטף את הקרב בין הטייס וחברו החדש למיליציה הפיליפינית. ביניהם עומדים בני הערובה, שיש בהם כמה דמויות עם פוטנציאל: למשל משפיענית צעירה וחברתה, שתי דיילות, נוסע מעצבן שלא מפסיק להתלונן וכיוצא בכך, אבל הסרט לא עושה איתם כלום. לא ברור למה מלכתחילה הוא בחר להוסיף דמויות של נוסעים ולהצמיד להם תכונות פיזיות או אישיותיות כלשהן אם הוא לא מפתח אותם בשום צורה.
מה שהתסריט כן עושה זה להמשיך לאתגר את גבולות האמינות והתועלת. בשלב מסוים אחת הדמויות מצליחה להתקשר הביתה בצורה חסרת היגיון, שבהמשך גם מתברר שלא היתה לה השפעה על העלילה - אז בשביל מה היא שם? כנראה שככה זה בסרטים היוצאים בינואר.
למרות כל זה, "נחיתת חירום" מספק בסופו של דבר חווית צפייה אפקטיבית. מאחורי המצלמה עמד הקולנוען הצרפתי ז'אן-פרנסואה רישה, שבעבר היה חתום על אפוס הפשע המצוין "אויב הציבור מספר אחת", והחותם שלו ניכר כאן. הסצינות העוקבות אחר המטוס האומלל בסופה הן מן האינטנסיביות שנראו לאחרונה, ובצירוף התיעוד של ההתרסקות בנפאל, הם יגרמו לכם להתרחק מטיסות בזמן הקרוב.
נוסף לכך, תיאור הקרב מול המיליציה אמנם מחופף קמעה, אבל הוא מציג כמה סצינות אקשן מצוינות - כולל מה שכבר אפשר להכריז עליה כאחת מסצינות האקשן הטובות והפרועות של 2023. זו סצינה יצירתית, מתגמלת, ספקטקולרית ומטופשת באופן כה חסר בושה, שנותר רק למחוא לה כפיים.
ג'רארד באטלר מצוין כהרגלו, ובצידו מצטיין גם מייק קולטר, הזכור בתור כוכב הסדרה "לוק קייג'", וכאן מגלם את הרוצח. שחקן האופי הוותיק טוני בולדווין מגלם את האיש למשימות מיוחדות שמזעיקים כדי לנהל את החמ"ל של חברת הלואו-קוסט, ודרך קו העלילה הזה, הסרט מיטיב למתוח ביקורת על תאוות הבצע הקמצנית והרת האסון של חברות התעופה בימינו.
יחסית לתוצר חסר יומרות שיוצא בחודש ינואר, יש ב"נחיתת חירום" לא מעט בשר, עוקץ ושיניים. הוא לא הגיוני לשנייה אחת, אבל לא משעמם אפילו לרגע.
ב"נחיתת חירום", על כל החסרונות שלו, יש הרבה אנרגיות - משהו שלצערי אי אפשר לומר על "איש ושמו אוטו". מדובר בעיבוד מחודש לסרט שוודי שהיה מועמד לאוסקר לפני כמה שנים, והיה כשלעצמו מבוסס על ספרו של פרדריק בקמן, שיצא בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות.
את הגיבור בשמו נקרא הסרט מגלם טום הנקס, שחותר השנה תחת התדמית המתקתקה שלו ומשחק אנשים לא נחמדים. בתחילה עשה זאת ב"אלביס", בה גילם את האמרגן המנוול של המוזיקאי, וכאן הוא מגלם אלמן ופנסיונר טרי, שמתגלה כאדם מר נפש עם תחביב אחד - לעלוב בכל מי שנקרה בדרכו. עם הזמן, "איש ושמו אוטו" חושף בפנינו מה מקור התסכולים של הגמלאי המריר, ולשם כך משתמש בפלאשבקים, בהם את הגיבור בצעירותו מגלם טרומן הנקס, בנו של הכוכב.
בתחילת הסרט, מנסה אוטו לתלות את עצמו, אבל אז קורה משהו שקורה רק בסרטים - נשמעת דפיקה בדלת, שמשנה את התמונה. מתברר שלבית הסמוך עברו שכנים חדשים: אישה בשם מריסול, בגילומה של השחקנית המקסיקאית מריאנה טריביניו, בן זוגה חדל האישים ושתי הבנות החמודות שלהן. הם מבקשים ממנו עזרה, ובתחילה הוא ארסי כלפיהם כמו כלפי כל דבר אחר, אבל עם הזמן המשפחה הזו מצליחה לפתוח את לבו, ולהכניס מחדש טעם ומשמעות לחייו.
לא נעים לדבר סרה ב"איש ושמו אוטו". זה סרט טוב לב ואוהב אדם, שמבקש לדבר בשבחה של הסולידריות והקהילה, ובאמצעות הסיפורים מעברו של הגיבור ושל זוגתו המנוחה, גם מעביר מסרים חשובים לגבי היחס שלנו כחברה לאנשים עם מוגבלויות ולטרנסג'נדרים.
מה חבל שכל הרעיונות האלה לא זוכים לביצוע מוצלח כל כך. מאחורי המצלמה עמד הבמאי מרק פורסטר, שהקריירה המגוונת והתמוהה שלו כללה בין השאר את "קוואנטום של נחמה", אחד הסרטים החלשים בתולדות סדרת ג'יימס בונד. סרטו האחרון, "כריסטופר רובין", היה בלתי נסבל לצפייה, ו"איש בשם אוטו" לא רחוק מכך.
שימוש בפלאשבקים הוא תמיד מהלך גבולי, וכאן עושים זאת ביד כבדה במיוחד. הקיטש סנכריני עד בחילה, וההומור שנועד לאזן אותו מתבסס על בדיחות קרש. הנקס האב, שהתפרסם בזכות דמויות מתוקות ונעימות, לא משכנע כאדם זועף ונרגן, והנקס הבן לא משכנע שקיבל את התפקיד בגלל סיבות שאינן קשורות בנפוטיזם. באופן כללי, תצוגות המשחק כאן איומות, ועיצוב הדמויות בוטה ומגושם. הכל פה מוגזם - "הרעים" הם קריקטורות, האנשים הטובים מלאכים. יש ב"איש ושמו אוטו" הרבה יותר יומרות מאשר "נחיתת חירום", אבל אותה מידה של חוסר אמינות.
מהותי מכך, הסרט נמשך מעל שעתיים וחוטא בחטא הקולנועי החמור ביותר - הוא פשוט משעמם. אפילו משעמם מאוד.
כיוון ש"איש ושמו אוטו" מצליח בקופות ומגיע לשולחננו מתוך מקום של עוצמה, ארשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולהיות מרושע, ואגיד כך: גיבור הלהיט הזה מנסה להתאבד בתלייה ובהמשך גם בדרך מורכבת נוספת, אבל במקום זאת היה יכול לצפות בסרט הזה ופשוט למות משעמום.