המכונית שלי עומדת במוסך לקראת הטסט השנתי, ובינתיים אני יושב וממתין במשרד של בעל המוסך. על הקיר ממול אני רואה לוח שנה ישן כמו שהיה נהוג לתלות פעם, אמנם בלי התמונות המלוכלכות אבל בכל זאת אי אפשר לטעות. וזה מפתיע, כי בכיס של המוסכניק מבצבץ האייפון הכי חדש, אז למה הוא בכל זאת צריך לוח שנה כזה?
ופתאום אני חושב שגם הוא נאחז. אולי זאת מזכרת מאבא שלו זכרונו לברכה, שעבד איתו יחד במוסך הזה הרבה שנים. נאחז בזיכרון ישן מהעבר כאילו שאפשר להציל משהו מהכלייה שתבוא. נאחז כמו לאה צוקרמן, גיבורת הספר החדש, העשירי במספר, של מאיה ערד - "שנים טובות".
שנה לפני מלחמת ששת הימים היא נשלחת ללמד עברית בבית ספר יהודי ליד בוסטון, ומאז היא שם, כותבת כל שנה בכ' באלול בדיוק, גלוית שנה טובה כמו פעם לחברות הטובות שלמדו איתה יחד בסמינר למורות. ככה חמישים שנה. לא מחסירה אפילו פעם אחת. בהתחלה בדואר אוויר, אחר כך גלויות ולבסוף בהתאם להתקדמות הטכנולוגיה, באי מיילים שמופנים לכל אחת מהחברות.
בשנים הטובות האלה נפרסת בסבלנות רבה מסכת חיים שלמה שמפתה אולי לקרוא לה "משואה לתקומה" או להפך, אבל האמת היא שזה עושה קצת עוול לספר היפה ושובה הלב הזה ולגיבורה שלו. בשנים האלה היא מתחתנת, מביאה לעולם שני בנים, מתגרשת, נאבקת בציפורניים בכל החובות והסיבוכים שהשאיר אחריו הבעל הראשון, עוברת מהחוף המזרחי לאזור עמק הסיליקון ליד סן פרנסיסקו, אחרי שהיא מסתבכת באיזו פרשה רומנטית שמטילה עליה קלון. ובכל הזמן הזה היא מנסה להיאחז, לשרוד, למצוא גבר שיהיה ראוי לאהבה ולנתינה שלה - מסע שמעורר בה כל פעם תקוות גדולות, ואחריהן, כגודל התקווה והחלום, גם מפח הנפש שבא בעקבות התפוררותן של מערכות היחסים שאותן היא רוקמת.
לצד הסיפור האישי באים לידי ביטוי גם כל המאורעות ההיסטוריים שחלו בתקופה הזאת - מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, הסכם השלום עם ירדן ומיד אחריו רצח רבין, וגם בצד האמריקאי - חלום הדוט.קום שיביא להתעשרות מהירה אצל כולם ואחריו האסון הנורא של מגדלי התאומים. כל פעם מתלקח אצל הגיבורה חלום חדש - על זוגיות טובה, אהבה, קשר, יציבות ושגשוג כלכלי, ואיכשהו כל פעם מגיע איזה גל אחר של מציאות ומנפץ את הכל.
למעט קטע קצר של הקדמה, ופרק הסיום, כל אותן גלויות נכתבות בגוף ראשון על ידי הגיבורה. הטכניקה הזאת מאפשרת לערד לקיים כל הזמן מעין פער אירוני בין מה שאנחנו יודעים היום לבין מה שהגיבורה יודעת. כך למשל היא כותבת מכתב שובב ומלא אופטימיות (הוא נכתב כאילו על ידי בנה בן השנתיים) בראש השנה 1973, ממש עשרה ימים לפני שהמציאות הנוראית של המלחמה התהפכה על הראש של כולנו.
לכאורה זה רק טריק ספרותי ידוע ומשומש למדי, אבל בעיניי יש לו כאן ערך נוסף - תהום פעורה כל הזמן בין הדברים שהגיבורה יודעת ומספרת עליהם לחברותיה לבין מה שעומד לקרות. לכאורה זה רק משהו ששייך לגיבורה, אבל ככל שהקריאה בספר מתמשכת, זולגת התחושה הזאת גם לקורא עצמו - כלומר ההתנגשות בין הרצון לבנות מערכת דעות, השקפות ותוכניות פעולה, מול ההבנה כמה הכל לפעמים אקראי ונזיל כל כך. חשוף לרוח הפרצים של הסבירות או אי הסבירות.
כך למשל ממש לקראת סוף הספר, הגיבורה, שעוזבת די מהר את מקצוע ההוראה ועוברת לעסוק בתיווך נדל"ן מתוך אמונה שמשם תגיע ההצלחה הכלכלית והישועה הגדולה שלה, קונה ב-2006, ארבעה בתים בעמק המרכזי של קליפורניה, גם בגלל הבנקים שבאותה תקופה מעודדים את האנשים לקחת משכנתאות עצומות, בלי לבדוק אפילו שנייה את יכולת ההחזר שלהם. כל מי שהגיע לאמריקה שנתיים אחרי, אפילו לביקור קצר, לא יכול היה להחמיץ את חשרת העבים הגדולה והסופה שהרעידה את הכלכלה האמריקאית והותירה מאות אלפי אזרחים חסרי כל, אחרי העלייה המטורפת והפתאומית של שיעורי הריבית.
ברגעים האלה מתחשק לך לאחוז בדש חולצתה של הגיבורה, לנער ממנה את בולמוס הקניות וההתלהבות שהיא צפה בתוכו יחד עם כל החברה האמריקאית, ולהגיד לה - זמן ללחוץ על הברקס (אפרופו המכונית שלי לפני הטסט), עוד רגע תופיע תהום.
אבל בעיקר זה ספר על הניסיון להיאחז - להיאחז בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לכאורה, למצוא אהבה, למצוא זוגיות, למצוא בית. ולא פחות חשוב, לנסות לגונן בכל הכוח על חוטי הקשר עם החברות הטובות בארץ, שאולי רק אחת מהן מקפידה להמשיך לענות לגיבורה על כל המכתבים שהיא שולחת. חוטים שאולי הולכים ונפרמים.
כאמור הספר כתוב כמעט כולו דרך העיניים ובעיקר דרך השפה של הגיבורה, שיש לה נטייה לשלב במה שהיא כותבת לא מעט אמרות שפר שנראה כאילו נלקחו (בכוונת מכוון כמובן) מכל מיני ספרי הדרכה פופולריים, וספרים שמתיימרים ללמד אותך איך להצליח, להיות מאושר ולעשות הרבה כסף. ככל שאנחנו מתקדמים עם העלילה הולך ומתברר הפער בין ה"קרם" שהיא מורחת על סיפור המעשה כדי לייפות את המציאות, ובין מה שמתחולל באמת. הפער הזה נחשף הן עלי ידי המכתבים הפרטיים שהיא כותבת לחברה הטובה מירה (היחידה שטורחת לענות לה) ובעיקר על ידי פרק הסיום שנכתב על ידי יונתן הבן, ובו מתבררים כמה דברים שהאם השמיטה.
אני מודה שלפעמים נולד אצלי געגוע גם לשפה יותר עשירה - שפה שתשקף את מצבה של הגיבורה באמצעות "כלי עבודה" נוספים של הלשון - דימויים. הלכי רוח. מטונימיות. ברגעים האלה הבחירה האמנותית שעשתה ערד יכולה להיחשב גם כסד, אבל בסך הכל, במיוחד בפרקי הסיום, שבהם שומטת בעצם הגיבורה את כל מסכות ההסתרה, ומתקיימת בה מודעות חריפה וכואבת למצבה, מזדהר כוחו של הספר הזה. ספר נוגע ללב על הגירה, התבגרות, חלומות גדולים וניסיון להישאר בכל זאת אופטימי גם אם ללב מתגנבת תחושה עמומה של החמצה.
"שנים טובות" / מאיה ערד. הוצאת חרגול. 354 עמודים.