כשגלעד כהנא שר לפני כמה שנים שהוא חושב על פוליטיקה במקום על רומנטיקה, הוא אבחן אמת פשוטה אך מייאשת בנוגע לישראליות. הנשמה מבקשת רומנטיקה. המציאות צועקת פוליטיקה. ההתנגשות בלתי נמנעת.
והנה מזדמן לו תסריט עצל ובנאלי, וכל כך ישראלי: בדיוק כשבמערב תל אביב מתקיימת ההפגנה הגדולה ביותר זה שנים נגד הרפורמות הקיצוניות שמתכננת הממשלה, נערך במזרח העיר מופע איחוד חגיגי של צמד ראפרים שדווקא מזוהה עם הצד השני של המפה הפוליטית, ואחד מהם גם עם האגף הקיצוני שלה. אפשר בקלות לזרום עם הקלישאות: ישראל אחת וישראל שנייה, מזרח ומערב, ימין ושמאל, מי שמפגין ומי שחוגג, מי שמחפש אסקפיזם ומי שלא יכול לשתוק עוד - אבל זה מיותר ואפילו טיפשי, וחוטא להתרחשות. מפני שכל מי שנכח באיחוד של סאבלימינל והצל, על הבמה ובטריבונות, לא בא לשם בגלל הפוליטיקה. אפשר להגיד הרבה דברים, אבל ליל אמש בהיכל היה קשור הרבה יותר לרומנטיקה, נוסטלגיה והעלאת זכרונות. 2023 בכלל לא חדרה פנימה. למען האמת, ההופעה נפתחה באינטרו של "האור והצל", שבעצמו כלל את המילים "השנה היא תשס"ב".
נעשה קצת סדר, ונחזור לראשית שנות ה-2000. סאבלימינל והצל, או קובי שמעוני ויואב אליאסי כשמם האמיתי והחבורה שגיבשו סביבם תחת המטרייה של "משפחת תאקט", הם בין הראפרים הישראלים הראשונים שזוכים להצלחה מסיבית. הם כרתו ברית עם המוזיקה המזרחית, מה שסייע לעצב את האופי של ההיפ הופ הישראלי עד היום. מסביב האינתיפאדה השנייה, והזעם וחוסר האונים הכללי מוצא את מקומו בשירים שלהם. הם בכל מקום, אפילו בפרסומות לשוקו - עד שהעסק מתחיל להתפורר. גל ההיפ הופ דועך במהירות שבה הוא צץ וכל הז'אנר נכנס לתנומה ארוכה, החבורה מתפרקת ודרכי חבריה נפרדות. סאבלימינל דווקא המשיך לספק להיטים מדי בפעם, אבל הדומיננטיות שלו כמוזיקאי נשחקה. אליאסי הפך לביריון פייסבוק שמכלה את זמנו בשיימינג נבזי לשמאלנים - עד שעברו כזמר כמעט נשכח. בינתיים, דור אחר של ראפרים כבש את הזירה, ושינה את המוזיקה הישראלית מקצה לקצה. נדמה היה שאיחוד הוא תרחיש לא סביר, עד שריאיון בוואלה! תרבות עשה את הבלתי אפשרי.
אלה ימים נוסטלגיים, איחודים מוכרזים מכל עבר ואמני התקופה ההיא זוכים לעדנה מחודשת, מרן דנקר ועד בכלל. על הרקע הזה צריך להבין מה באמת גרר 12 אלף איש להיכל - ההתרגשות מלרקוד לצלילי המנונים בני 20 שנה, להרגיש את הזמן הולך לרגע אחורה - וגם לסגור מעגל קטן. בכל זה, איחוד זה קודם כל סיפור אנושי.
השניים עולים לבמה. אפשר לראות את סאבלימינל מביט בהשתאות ובהתרגשות ממה שקורה סביבו. השניים מתכנסים מתחת למין לולאה לבנה ומביטים זה בזה, והנה בא "הפינאלי", עם השורה "אח שלי הצל" שזוכה לתשואות וכמובן "עכשיו דממה: הצל על הבמה", שהם עושים אפילו פעמיים. השניים מתחבקים. כשהם מתחילים לדבר עם הקהל, הצל מתוודה שהם "בזבזו הרבה זמן על אגו וריבים". כשלהיטים מצטברים בזה אחר זה, נזכרים כמה השירים האלה הצליחו. "חי לי מיום ליום" ו"טורו" ממשיכים להרים את ההיכל. לאורך כל הערב לא ממש שומעים את המילים שהולכות ונבלעות, אבל הקהל ממילא יודע אותן בעל פה. וזה בעצם מה שמרשים כאן, הרבה יותר ממה שקורה על הבמה.
מול התחושה שערוץ מוזיקה 24 של ראשית המילניום קם לנגד עינינו, קשה שלא לחשוב על הפער בין אז לעכשיו. לפני כמה חודשים באותו מקום נערכה הופעת ענק של הכוחות הגדולים בהיפ הופ של היום, כמעט בלי שום נוכחות לדור המייסדים. גם אמש, חברי תאקט לא אירחו אף אחד מהשמות הגדולים או הבינוניים של הדור הצעיר של הסצינה - כך שקפסולת הזמן הרגישה תחומה מאוד, לא כל כך עדכנית או רלוונטית, והזכירה יותר מפגש מחזור. וכמו בכל מפגש מחזור, כולם נראים קצת אחרת אבל הדינמיקה משוחזרת, ומתרכזים במה שהיה אז וקצת שוכחים את מה שהיה אחר כך.
במובן הזה, רגע השיא של מופע האיחוד הזה הוא דווקא הבמה שניתנה לחברים אחרים במשפחת תאקט, שהרגע שלהם באור הזרקורים היה קצר יותר - שמות כמו סיוון, איציק שמלי, שי 360 או גבריאל בטלר. בין אם זה בשירים המשותפים - "הפרד ומשול", "התקווה", ו"פרחים בקנה", למשל, ולא פחות מזה בשירי הסולו - כמו "כמה חסר" או "אין גבולות". אפשר להניח מה זה אומר בשביל הזמרים האלה לקבל עכשיו, שנים אחרי שירדו מהבמה, כל כך הרבה אהבה מאלפי אנשים. נראה היה שסיוון ממש מתרגשת עד דמעות כשסיימה לשיר איך היא באה לכאן כדי לנצח. כשהגיע חיבוק קבוצתי בסוף החלק, הרגע הזה כשלעצמו היה שווה את כל הסיפור מסביב.
הזמן בכל זאת עושה את שלו. צעירים הופכים למבוגרים והאנרגיות נעשות אחרות. כשסאבלימינל והצל שואלים את הקהל "אתם אוהבים היפ הופ" הם נראים פחות כמו חלוצי הז'אנר אלא כשני דודים שמנסים להקניט את האחיינים הצעירים שלהם. כשהקיטש כל כך נוכח - את "בילאדי" ליווה קליפ של כל מיני אתרים ברחבי המדינה, ממצדה ועד כיכר הבימה; את "פרחים בקנה" ליוותה מצגת תמונות של חיילים - הכל נדמה אפילו יותר מיושן. אבל כאמור, מיושן זה כמעט יתרון כשהקהל בא לקבל את מנת הנוסטלגיה שלו.
והו, כמה שהוא קיבל, ולא רק את "קבל", אלא גם כמה להיטי ענק משכבר הימים מחוברים במחרוזת, עם התאמות מסוימות: "הסוד" עם מורן מזור במקום שרית חדד, את "אני יכול" עם שמלי במקום רון שובל, "את ילד רחוב" עם חננאל במקום רוי, וכמובן "את אותי שופטת", שהטריף את הקהל. בסופן של דבר, עבור כל מי שגדל כאן בתקופה, זה כיף גדול.
הפוליטיקה, ההפגנות, השסע - כל אלה לא ממש חדרו פנימה. ובכל זאת, בסוף הערב, רגע לפני שכל המשתתפים עלו שוב לביצוע קצר של "התקווה", ביקש סאבלימינל להדגיש מה המסר שלו. "רק האהבה תנצח. החלטנו על איחוד כדי לאחד את העם. אנחנו יחד. הגורל של הילדים שלנו תלוי זה בזה. צריך לפזר אהבת חינם", הוא אמר. על זה יכולים לחתום גם האנשים שהפגינו בצד השני של העיר.