לדמויות ולתחפושות במוזיקה הישראלית יש אבולוציה מעניינת. לפני ארבעים שנה המציא דורון אייל את "שולץ האיום", דמות פרועה ולא מפוענחת עד הסוף, שאפשרה לו להפוך את הפאנק והרוק של הניו ווייב במועדוני תל אביב למופע סטנדאפ חתרני. מעט אחריו המציא יאיר ניצני את "האשם תמיד", הצלחה גדולה במכירות עם אמירה קומית חזקה על מיקומו החברתי של הערבי בחברה הישראלית. באמצע הניינטיז הופיעו "בנות פסיה", מופע דראג קברטי, שלימד את התרבות הישראלית שיעור במגדר וכבש את הטלוויזיה, ובשנת 2000 הפך חיים צינוביץ' לאמן הכי מדובר בארץ עם תחפושת "השרוף", שהניבה שערורייה תקשורתית עם רייטינג שיא בפריים טיים של ערוץ 2, שני אלבומים והצלחה גדולה.
אלה רק כמה דוגמאות. מאז, אחת לכמה שנים, מגיחה דמות שבאמצעותה מנסה אמן - שחקן, זמר, מולטי טאלנט - שלא מצליח בדרכים הקונבנציונאליות, לתפוס את הקהל והתקשורת דרך תחפושת. אבי הזמר, שפיטה, דודו פארוק, אביהו פנחסוב, נונו (וזו רשימה חלקית). כולם הצלחות מהעשור האחרון שהקהל למד לקבל ולאהוב. השאלה בסוף היא כמה זמן זה מחזיק, ואילו שירים נשארים בתודעה ויהפכו לחלק מפס-הקול הישראלי.
כשתמיר בר (36), קומיקאי, תסריטאי, מוזיקאי ויוצר תכנים ברשת, הוליד לפני שנתיים וחצי את הדמות "שם טוב האבי" בסרט פארודי קצר ששודר ב"כאן" וכלל ארבעה שירים בסך הכול, זה כבר נראה טבעי לגמרי. בר הוא אמן אינטליגנטי, מוכשר ורב שכבתי, והתחפושת אפשרה לו לשחק משחק משולש - גם ליצור דמות אהובה שמבצעת להיטים שהצליחו ברדיו ובמצעדים השנתיים ("סם הרדמה", "באים להרים"); גם לצחוק דרך הדמות הזו על דמות הראפר ועולם ההיפ הופ הישראלי; והכי חשוב: להגיד משהו אמיתי ולהשחיל לתוך המסיבה את המחאה והאמירה החברתית, בשירים כמו "האזרח הקטן" ו"עם אחד". במונחים של היפ הופ, "שם טוב האבי" פרץ את גבולות הז'אנר. לא סתם הוא זכה לפני שנתיים בפרס אקו"ם ל"אלבום השנה" על האלבום של "שם טוב האבי".
מאז הוא הספיק לככב במערכוני ה"הייטקס" של ארץ נהדרת ולהוציא את האלבום "החופש הגדול" כתמיר בר, ראפר וזמר בפני עצמו עם שירים שמשלבים את ההומור שלו עם תהיות ותובנות על החיים, רומנטיקה ולב שבור וכמובן אמירות חברתיות נוקבות, כמו למשל שירים על בחורה אבודה בשם "תקווה" ו"כשהכעס רב והעצב גדול" על הבטום זרהום, שנרצח בשוגג באמצעות ספסל על ידי אזרח שחשב בטעות שהוא מחבל, אחרי פיגוע בבאר שבע.
אל מופע הבכורה שלו במועדון בארבי, במוצאי שבת האחרונה, אליו נמכרו כל הכרטיסים, בר הגיע כמות שהוא, בלי הדמות של "שם טוב האבי", אבל עם הלהיטים שהעלו אותו לגדולה, לצד המיטב מהאלבום החדש. ביניהם הוא נתן קטעי סטנד אפ מוכנים מראש, שנעו בין התייחסות למחאה שהתנהלה ברחובות באותו הערב ("אני לא לוקח צד!", הבהיר כשהוא מנופף בדגל ישראל), דרך קטע על כך שהוא משלם לנגנים שלו רק 200 שקלים להופעה, עבור בקטעים על "יצאת צדיק" ועל הכלב שלו עוגי ועד לבדיחות החברה שלי הפליצה במקלחת אז בתגובה השתנתי עליה. סגנון הומור סיינפלדי, שבו הוא צוחק על סיטואציות מהחיים ומה שהוא רואה מול העיניים באותו רגע, והקהל נקרע מצחוק מכל מילה. ובכל פעם שהיה צריך לתת למעריצים איזה בוסט, בר פשוט צעק למיקרופון את סיסמת הקרב "גאד דאם!", והבארבי ענה לו במקהלה: "גאד דאם!".
ההופעה נמשכה שעה ורבע, אבל לא היה צריך יותר מזה והיא לא הרגישה קצרה מדי. בר מצחיק, כריזמטי במידה ומחזיק במה, למרות שיש לו עוד דרך ארוכה לעבור עד שירגיש טבעי לגמרי מול כמה מאות שאליהם הוא צריך גם לשיר. אפילו במונחים של קומיקאי שהחליט לקחת מיקרופון ליד, הוא ראפר סביר, לא מדהים, והוא לא באמת זמר, אלא שבניגוד לקומיקאים מדורות קודמים, שלקח להם שנים להעלות מופעים בהם הם שרים, אולי בגלל סעיף הבושה והחשש ממה יגידו, הוא מדור שכבר לא סופר אף אחד. הוא שר רוב הזמן עם תוכנת אוטו-טיון מופעלת על המיקרופון, מה שמונע ממנו לזייף והופך אותו לזמר כאילו לגיטימי. לקהל, שצורך כנראה לא מעט אוטו-טיון בהיפ הופ, זה לא ממש הפריע. ומי יודע, אולי בכלל מדובר בזמיר-על חלל, שמשתמש באוטו-טיון רק כפרודיה על זייפנים שלא יודעים לשיר. אצלו באמת שאי אפשר לדעת.
את צפצופי וקרקושי הסאונד הטראפי של האלבום החדש החליפה רביעיית נגנים (בס, תופים, גיטרה, מקלדות ומחשב), שהפכה את הצליל לרוקיסטי וכבד הרבה יותר. שרשרת אורחים עלתה על הבמה: איה זהבי פייגלין, ששרה איתו באלבום את "אין עולם", דנה פרידר שהפתיעה עם "נערה חשמלית", להיט שלה מפסטיגל 2007 שמככב ברשת - ושבר הכין את הקהל אליו פעם ועוד פעם כרמזים מטרימים - ישי סוויסה ורביד פלוטניק, שעבדו איתו על שני אלבומיו ולמעשה עשו ממנו ראפר, וג'ימבו ג'יי, לביצוע של "האזרח הקטן" כמובן. הקהל שר איתם את מרבית השירים והגיב לכל מהלך של בר על הבמה בהתלהבות כמעט מוגזמת, כאילו מדובר בקוסם ששולף מהכובע מופע של ארנבות. הבחור כוכב.
במונחים של "רוק וצחוק" (או מוזיקה ובידור) המופע של תמיר בר הוא עוד חולייה בשרשרת הישראלית הארוכה, שהחלה בלהקות הצבאיות, קיבלה חותמת כשרות נצחית בכוורת ודני סנדרסון ובגשש החיוור, התגלגלה דרך אריק איינשטיין למאור כהן והגיעה עד גלעד כהנא מג'ירפות, וקומיקאים שמדי פעם מבליחים בפרויקטים ומופעי מוזיקה כמו אסי ישראלוף, אבי גרייניק, גורי אלפי (שהגיע אמש לבארבי לצפות), רועי בר נתן ועידן אלתרמן.
בהשוואה לכל אלה, תמיר בר הוא הדבר המצחיק והמחאתי שקורה עכשיו. ברשת, בטלוויזיה, בספוטיפיי ועכשיו גם על הבמה. השאלה היא, כרגיל, כמה זמן זה יחזיק לו כמוזיקאי, ואילו שירים, אם בכלל, הוא יצליח להטמיע כאן לעתיד. נגלה את זה, כנראה, במצעדי העשור בעוד שבע שנים.