1. הצליל של המוזיקה הישראלית בשלהי 2022 הוא צליל של דיכאון ובדידות. במיינסטרים ובאינדי, במוזיקה המזרחית ובפופ, שירים עצובים מובילים את רשימות ההשמעה. ברדיו מנגנים בלדות נוגות כמו "יהיה מי שיאהב אותך ככה" של יובל דיין ("כשהכול בך נרעד שוב אל אותה השחיקה, ואין בך תקווה שתחבק ותיגע"), "באה לי בחלום" של אליעד ("אני לא יכול לישון, כל הזמן את באה לי בחלום") או "מה נשאר לי ממך" של אנה זק ("רק כאב ודמעות, רק סימני שאלה"); שירי פרידה מסולסלים ומלנכוליים כמו "כינורות" של עדן בן זקן ("כינורות מנגנים לי בלילה לבד ככה בלעדיך"), "38" של פאר טסי ("אני צולל אל הים, השלכתי את הכול מזמן"), "בפרק הבא" של בר צברי ("בואי תשרטי אותי ככה לפחות שיכאב"), "חמישי-שישי" של אושר כהן ("אמרתי לך שאת תבכי, תבכי") או "לבד" של דיקלה ("לבד עם הגשם הטוב ופנס בודד אחד"); וגם הסינגלים של יוצאות "הכוכב הבא" גאיה שאקי ושי המבר, "ארגז צעצועים" ("שיחקת בי עד שנשברתי") ו"חייאתי" ("הכאב הלילה מטפס בלחש את כל המדרגות"), לא ממש שמחים מדי.
יעידו יותר מכל הלהיטים שמדברים בגוף ראשון רבים - טיפקס ששרים "שכחנו איך לחלום", או הדואט החדש והמינורי של שלמה ארצי וקרן פלס, שהשירה בו איטית ושבורה, ועונה לשם "לא אבודים". הצורך בשלילה, כך נדמה, מעיד יותר על הנוכחות של הסנטימנט ההפוך. האם זה רק הסתו, עם הענן, ועם הרוח המייבב? אולי זה פשוט מצב הרוח הלאומי.
2. השיר הכי עצוב, והכי יפה, של השבועות האחרונים, עבר למרבה הצער מתחת לרדאר. הכוונה היא לשיר "המהגר" של אבי בללי (נקמת הטרקטור), סינגל ראשון מתוך אלבום סולו. בללי, שאחראי בעצמו לכמה מהשירים הכי עצובים בפנתיאון הרוק הישראלי כמו "משחק של דמעות" או "אופניים וספר", כותב כאן דיאלוג בין ילד ואביו, במסעם הארוך והקשה אל מחוץ לשסע ולדם, כשהדרכים סגורות כולן ואין אדם.
זו תגובה הומניסטית למשבר הפליטים העולמי, שבקלות יכולה להתאים גם לסיפור היהודי ההיסטורי. הקול והגיטרה של בללי, כלי ההקשה של איתמר דוארי והקלידים של אודי תורג'מן שגם הפיק - כל אלה חוברים לפסקול מצמרר ומטלטל של סיפור נורא, שיש בו תקווה וייאוש, שכול ופחד, בשלוש דקות וחצי. יצירת מופת קטנה ונוראה.
בללי הוציא את השיר בשתי גרסאות, גרסאות רוק מבריקה, וגרסת "אפילוג" מבוססת פסנתר. ככל שזה אפשרי, השנייה שוברת אפילו יותר את הלב.
3. טראומה אפשר לשמוע גם אצל ליילי, ההרכב הנחגג של גל תורן (מרסדס בנד) וגיא לוי, שאלבומו השני והטרי נקרא בפשטות "2" ובין שיריו אפשר למצוא את "שוויצריה". זה לא שיר על הרצל בבאזל וגם לא על שוקולד או בנקים, אלא תיאור אירוני של שירות מילואים בלבנון. הפסטורליה המדומה מפנה את מקומה לניהיליזם מול הכאוס: "תראה איזה יופי, שוויצריה בקטנה, בשם כל בני עמנו מחריבים את השגרה... מדינה קטנה שאין ברירה, צריך להיות מוכן לקבל את הדין. בפינת פרדס אני תופש, אני ואת, זה כלי משחק בידי אחרים". ההפקה הכמעט חגיגית, בסגנון "עוד תראי את הדרך" של מתי כספי, מרחיקה עוד יותר את המנגינה מהסיטואציה שהיא מתארת, במקום ובזמן.
שאר האלבום, אגב, לא אחיד ברמתו. השיר הטוב ביותר, ללא תחרות, הוא ללא ספק "עבריין", מהשירים המצוינים של התקופה, קטע רוק סוחף ומרגש על מערכת יחסים שנקלעת לסחרחורת של בגידות. גם זה לא מי יודע מה משמח, אבל מקטגוריה אחרת.
4. גם באלבום השני של לאורה ריבלין, המוכרת קודם כל כשחקנית מופלאה, אפשר לשמוע איזו מלחמה. במקרה שלה, מלחמת יום הכיפורים. "כשרושמים יום באוקטובר, קופץ חוד, משהו חד, כאילו פוצעים.. חורטים. נרשמה שם מתישהו איזו היסטוריה", היא שרה בשיר "אוקטובר", ואחר כך, בין כל מיני דברים יומיומיים, שהם ההיסטוריה הפרטית, היא מזכירה לצלילי פסנתר: "חמישים שנה שחברים שלי מהשכבה - באדמה. זה לא עבר לי בראש בכלל". גם כאן יש פער: בין כובד האירועים הגדולים לאלו הקטנים, ובין מה שנחרת בזמן לחיים שמתעקשים להימשך הלאה.
האלבום הקודם של ריבלין, "אישה נוסעת" שהיללנו אותו כאן, היה מסע מרתק בזרם התודעה של השחקנית, קברט הזייתי מלא בציטוטים. האלבום השני, "בעיר זרה" - גם הוא פרי שיתוף פעולה עם בנה המלחין שאול בסר והמפיק ימי ויסלר (הבילויים), עם שחקנית החיזוק נורית זרחי שתרמה גם היא לעריכת הטקסטים - הוא אלבום עצוב ממנו, וגם את הרוח שלנו אפשר לשמוע בציטוטים. הפעם, בין אם היא שרה "אני מאמין (שחקי שחקי)" לאבא שלה, או מחדשת בבחירות מפתיעות למדי את "אני שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר, "אהבה אסורה" של זהבה בן או "הלילה" של הכל עובר חביבי, זה תמיד נשמע כמו קינת געגועים מלנכולית לעולם הולך ונעלם.
5. שחקן אחר, תמיר בר - קומיקאי מבריק שמתמחה בממשק שבין מוזיקה וקומדיה (שם טוב האבי, חביב נעים וכו') - הוציא לאחרונה את אלבום הבכורה שלו. הסתייגתי כאן מהסינגל המוביל, "תקווה", ואני חייב להודות שתחושות דומות מלוות את האלבום כולו, העונה לשם "החופש הגדול", שקיבל ייעוץ מוזיקלי מרביד פלוטניק ושותפים כמו מתן אגוזי, ישי סוויסה ואיה זהבי פייגלין. על הנייר זה נפלא, אבל בפועל, זה אוסף שירי היפ הופ מטושטש למדי, עם הומור פנימי שלא מתקשר החוצה, משחקים מוגזמים עם הקול, אנטי-שירה וטקסטים שהיו שווים לפחות עוד סבב עריכה אחד. רציתי לשמוע את מי שיודע לברוא דמויות כל כך ממוקדות מזקק סוף סוף את עצמו.
אבל יש רגע אחד באלבום שבו הוא סוף סוף מוותר על המסכה ולא נכנע לדאחקה. זה נקרא "כשהכעס רב והעצב גדול", שיר שמוקדש לזכרו של הבטום זרהום, מבקש מקלט מאריתראה שנרצח בלינץ' בתחנה המרכזית בבאר שבע, על ידי ישראלים שחשדו כי הוא המחבל בפיגוע שאירע זמן קצר קודם לכן. כאן האוטוטיון וההפקה מפנים את מקומם לגיטרה עירומה וצעקה ישירה, וההומור הפרוע מוחלף על ידי הומור מריר ודק. אין בשיר הזה משחקי מילים מבריקים ואין הפקה מפוארת, רק כעס והתרסה גולמיים. ומול נושא כזה, כנראה שאין ברירה אחרת.