כל מי שהרדים ילדה עם "בובה זהבה" וכל מי שהתחיל פרק חדש בחיים עם "אצלי הכול בסדר", כל זוג שנכנס למערבולת עם "מה איתי" ויצא ממנה עם "שוב (חזרת פתאום)", כל מי שחלם על אמריקה עם "שמור לך חלום קטן" וכל מי שהתגעגע עם "זמר נוגה (התשמע קולי)" - או במילים אחרות, כמעט כל ישראלי שחי כאן ב-50 השנים האחרונות ויותר, עשה את זה כשהקול של ג'וזי כץ ברקע.
וכמה זה מקרי וכמעט בלתי סביר: כץ הגיעה לישראל לתקופה קצרה, התאהבה ונשארה - והפכה, למרות ואולי גם קצת בזכות המבטא שמסגיר מיד שלא נולדה כאן, לאחד הקולות המזוהים ביותר עם מהפכת הרוק הישראלי של שנות ה-60 וה-70. למעשה: לאחד הקולות הכי מזוהים עם הישראליות (למשל בפתיח המופלא שלה ל"בלדה לעוזב קיבוץ"). היא גם אחת הנשים הבודדות שאפשר לקרוא להן כוכבות רוק או פופ של ממש בישראל של התקופה, וסמל של חבורה נועזת ומהפכנית שהביאה את תרבות הנגד של ההיפים האמריקנים למיינסטרים המקומי.
היא לא הקליטה הרבה, וכמעט תמיד כחלק מהרכב או בשיתוף פעולה כזה או אחר - החלונות הגבוהים, הטוב הרע והנערה, כצמד עם שמוליק קראוס או בכיף התקווה הטובה - אבל כמעט כל מה שהקליטה נכנס לזרם הדם של המוזיקה הישראלית. אפילו שחלפו הרבה שנים מאז הייתה במרכז העשייה, מעמדם של שיריה לא נחלש ולו במעט, וכך גם יופיים.
במילים אחרות, לא חסרות סיבות מצוינות לערוך לה מחווה מיוחדת, והנה אמש אחת כזאת התרחשה במסגרת פסטיבל החורף של היכל התרבות בתל אביב, בהפקה משותפת של ההיכל והמון ווליום. בערב, שעל ניהולו האמנותי הופקדה אתי אנטה שגב והפיק מוזיקלית נדב הולנדר - מוזיקאי שמפלרטט בעצמו ביצירה שלו עם המוזיקה של שנות ה-70 - נעשה ניסיון מרשים למדי להקיף מבחר רחב מאוד משיריה, וכמעט כל אחד מהחשובים שבהם היה שם, אם לא כולם.
במופעים מהסוג הזה, הסיפור עובר דרך רשימת המשתתפים, וזו מעניינת הפעם במיוחד. היא כוללת בין היתר את אלי מגן, חברה של כץ לכיף התקווה הטובה וגם לפרק זמן קצר בחלונות הגבוהים, ולמרבה הצער אחד מהמוזיקאים האחרונים מהסביבה ההיא שנותרו בחיים; את שלומי שבן, יעל קראוס ואסף אמדורסקי, שבשנים האחרונות מופיעים עם מופע מחווה לחלונות הגבוהים, ונמצאים כאן גם על תקן משפחתי: הם מייצגים כאן גם את שמוליק קראוס, הדוד של יעל שקשור בכל צעד כמעט ביצירה ובחייה של כץ, ואת בני אמדורסקי, אבא של אסף, ששר עם כץ בהרכב "הטוב הרע והנערה" והפיק את האלבום של החלונות הגבוהים; ועוד כמה אמנים עכשוויים, שלפחות חלקם עושים מוזיקה בטעם של פעם: קרן אן, גבע אלון, אלון עדר, מיקה קרני, קרני פוסטל, אפרת גוש וברי סחרוף.
זו רשימה נאה, מכובדת, מרגשת אפילו, גם צפויה למדי. הייתי שמח, בדמיוני שאין לו מגבלות של לוחות זמנים וכסף, לו היו כלולים בו עוד כמה שמות: רונה קינן למשל, אם כבר אנחנו בסגירות מעגל משפחתיות, לבצע את "האהבה הראשונה" שכתב אביה עמוס קינן; נתן סלור וגלעד שגב, ששניהם הופיעו ויצרו יחד עם כץ מאז חזרה לארץ; או שותפי עבר בני זמנה כמו נתן כהן, שלום חנוך וחנן יובל. אבל מעבר לגחמות האלה, וכדאי להגיד את זה: הרשימה של המופיעים קצת בוטיקית מדי. כץ היא אייקון של המוזיקה הישראלית, אין סיבה שלא יחגגו אותה אמנים מכל הז'אנרים וכל התקופות, ולא רק קבוצה מצומצמת מאגף די ספציפי של הרוק הישראלי. לא רק מטעמים של ייצוג, אלא בעיקר מטעמים של כבוד - ההשפעה של כץ מתפרשת על פני הרבה יותר.
כך או כך, היה זה ערב מרגש, ולו בזכות כץ שישבה בקהל ונראתה שוב ושוב במצלמות. בישראל נהוג לכבד אמנים כשהם מתים במקרה הטוב, ואף פעם במקרה הרע, אבל הפעם כץ קיבלה כמויות של אהבה מהבמה ומהקהל, והאצילה מקסמה על הערב כולו.
כמו בכל מופע מחווה, יש ציר שבין ההערצה למקור לרצון לחדש ולרענן, והערב הזה היה קרוב יותר לצד הנאמן של הסקאלה. הוא נפתח, ובמידה מסוימת התבסס, על ההרכב המחודש של החלונות - שבן, קראוס ואמדורסקי. זה הרכב מחווה שמחקה גם את סגנון השירה וההעמדה המקורי, עם רי"ש של פעם וכשקראוס גם מחקה את הסגנון הווקאלי הייחודי של כץ - כך שזו במקביל מחווה מלאת הערכה והערצה עם קצת תבלין פרודי מעליו. זה מקסים כשלעצמו, אבל כשיוצאים קצת מהשטאנץ זה אפילו יותר - וכך היה בדואט "נתפייסה" של שבן וקראוס, כשאמדורסקי יוצא לסולו גיטרה. מעט אחר כך גם הגיע אחד הרגעים המצמררים במופע, בביצוע איטי ודרמטי של קרן אן ושבן ל"זמר נוגה". זה עדיין, גם במרחק יותר מ-50 שנה, אחד השירים הישראלים הגדולים ביותר אי פעם, וכששרים בערב הצדעה לזמרת ותיקה "כבר קרוב היום של דמעות פרידה", המילים האלה מקבלות משמעות נוגעת לב.
אחרי אן עלתה מיקה קרני, שברגע מרגש בפני עצמו חזרה אל החידוש האיקוני שלה ל"אצלי הכול בסדר". בהמשך חבר אליה גבע אלון, שקיבל שני שירים יחסית נשכחים ביחס לקנוניות של שאר הרפרטואר - "פרפרה" עם צביקה פיק, "אז מה" של החלונות - אבל עשה מהם לימונדה. אחר כך לקחה את המושכות אפרת גוש, שהייתה כמעט היחידה בערב להמחיש את המימד התיאטרלי של כץ, וביצעה כמה שירים של הטוב הרע והנערה (עם עדר ואמדורסקי, לסירוגין), ואת הקלאסיקה "דונה דונה", השיר הראשון שכץ הקליטה בעברית.
רגע השיא של הערב הגיע עם העלייה של אלי מגן, בעצמו אגדה חיה. לצלילי ההקלטה של כץ, הוא עשה את "בלדה לעוזב קיבוץ", הכי קרוב למקור שאי פעם נגיע; את "אלישבע מה נחמדת" שהוא בין שירי הילדים המופלאים בעברית; וגם את "חייל של שוקולד" המצמרר. גם ברי סחרוף, האיש שעושה הכל תמיד טוב, לא אכזב, עם "ילדה קטנה" (עם קרני פוסטל), "ימי ראשית הקיץ", ו"מה איתי" (עם קרן אן), ששחזר את רוח הג'אם של המקור, כשלחגיגה בסוף השיר, שהצטרפו אליה גם גבע אלון, אלון עדר ויעל קראוס. לקראת סוף הערב חזרו קראוס, אמדורסקי ושבן כדי לסגור את קצוות הרפרטואר, וסיימו עם "שוב" בדואט קסום של שני הראשונים.
היו הרבה ביצועים טובים לאורך הערב, אבל צלילי הנבל של "שוב" הדגישו עד כמה הכוכבים האמיתיים של הערב הם לאו דווקא הזמרים, אלא הנגנים. ההנאה של הנוכחים על הבמה, שהורגשה בכל רגע לאורך הערב, הועצמה פי כמה כשההרכב חזר אל רגעים כל כך אייקוניים בפסקול של כולנו. התופים של "יחזקאל" או הגיטרה של "ימי ראשית הקיץ", למשל.
כץ עלתה לבמה והודתה לכולם כשהיא מאוד נרגשת, והודתה גם לשמוליק קראוס ואריק איינשטיין שכבר לא בין החיים. כבודם של שני אלה מונח במקומו, אבל ערב המחווה לכץ היה גם הזדמנות לספר את הסיפור של ראשית הרוק והפופ המקומיים באמצעות נראטיב אחר, שבו היא הגיבורה. וזה סיפור פשוט קסום. אם היה רגע שאקח מהערב, הוא לא היה אחד החידושים היפים, אלא המראה של כץ גאה ומאושרת, וזוכה לכבוד שמגיע לה.
אחר כך החל קטע וידאו של כץ שרה את "בובה זהבה", עוד אחד מהשירים הכי גדולים שנוצרו כאן, שאליו הצטרפו המבצעים של הערב ואיחלו לקהל "לילה טוב". בחוץ הצללים כבר באו, והחושך השתלט על הכול, אבל מי שהקשיב טוב יכול היה לשמוע מרחוק צחוק קל של בובה ודובון, צלילים שתמיד היו חלק מאיתנו, ותמיד יהיו.