כמו בכל טרגדיה טובה, גם בזו שאליה כולנו דוהרים במהירות מבעיתה, ישנם גיבורים. דמויות שנראות כאילו נוצרו רק כדי לשמש מטאפורה לאיך כדאי ובדרך כלל לאיך לא כדאי להתנהג, למה יכול לקרות למי ששוגים בשכרון כוח ולכל התחנות שבהן ניתן לעצור את הרכבת רגע לפני הנפילה לתהום. תוכנית פתיחת העונה "פגישה" של רוני קובן (כאן 11) הציגה דמות טראגית קלאסית שכזו, הפרופסור אהרן ברק. כל המאפיינים שם: סיפור חיים בלתי ייאמן שמגלגל בתוכו סבל וייסורים, צדק, גאוותנות, עלייה ונפילה, ונכון לשלב הזה בחייו גם השלמה מוחלטת עם כל אלה - על הטוב והרע שבהם. השלווה הזאת בפני הסוף הקרב רק מעצימה את מה שבעיניהם כל כך מרגיז בברק: הביטחון המוחלט בצדקת דרכו.
הצפייה בשיחה הזו תזזיתית וקופצנית לנוכח אירועי השעה. כמה דקות של קובן הרגיש והחד, שמצליח לחדור באותנטיות מעוררת קנאה את שכבות ההגנה המכובדות שעוטה עליו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ואז חזרה אל מאות דגלי ישראל מתנופפים, רבבות ישראלים שעזבו את העבודה, הלימודים, שנדחסו ברכבות צפופות ובפקקים עצומים כדי להילחם על הרעיון של המדינה שבו הם מאמינים. חזרה לקטע ארכיון שבו מסביר יריב לוין כיצד ברק "המיט אסון גדול על ישראל" במהפכה המשפטית שלו, ואז שוב אל עדכון חדשותי על היערכות של שב"כ ל"אירוע קפיטול" בהקשר של היועמ"שית או בית המשפט העליון, אם יתקבל רעיון הנבצרות. ואז שוב, ברק מסביר בשלווה על ערכי יהדות שאינה חלק מאמונה באל או בספר קדוש כזה או אחר, והנה חבר כנסת מהליכוד מסביר ש"המהפכה המשפטית שלנו היא לאור יום, לא כמו זו של לפני 30 שנה שנעשתה באישון לילה". מדובר כמובן בשקר שהפך למיתוס, שכולו תוצאה של ספרות שהתחלפו בדף ארכיון כלשהו. ההצבעה על חוקי היסוד נערכה בשעת אחר צהריים ובשקיפות מלאה. אבל מה לנו ולאמת?
המעבר הזה מהסיבה והתוצאה, מהסמל הגדול של המהפכה ההיא לתוצאות של זו שמתרחשת ממש עכשיו, אמור לייצר אנטגוניזם הולך ומתפרץ כלפי האיש הזה בן ה-86. בעיקר לנוכח השלווה הזאת שלו, הפשטות שבה הוא פוסק ש"עם שאין לו את העוצמה להילחם על חירותו, אולי החירות לא מגיעה לו בכלל". הרי היו לו ולממשיכי דרכו הזדמנויות לשינויים שפויים ומידתיים הרבה יותר, עם ממשלות ושרי משפטים שלא היו מוכנים לפרק את המדינה רק כדי לנקום בו. למה לא עשו את זה אז? למה חשבו שלעולם לא יגיע הרגע שבו דיון מנומס כבר לא יהיה אופציה? למה גרמו לנו לראות בשידור חי איך מדינת ישראל מוציאה להורג בירייה את ערכיה הדמוקרטיים?
אלא שהתחושות האלה מתיישרות מהר מאוד עם המציאות. נניח שבשלב כלשהו הייתה נכונות אמיתית מצד מערכת המשפט לעסוק בשינויים הגיוניים, למשל פסקת התגברות ברוב מיוחד ובתמיכת האופוזיציה, או הגדרת גבולות גזרה לשימוש בעילת הסבירות. האם משהו מזה היה מספק את מי שמבקשים היום להפוך לכל יכולים? האם מישהו מדמיין את לוין, רוטמן או אמסלם, שלא לומר את האיש שמרחף מעליהם, נמנעים מלממש את "ניצחון הרוב" שלהם?
בהחלט יכול להיות שתוכניות ראיונות אחרות היו מביאות לתחושות זעם, בעיקר כי זה כל כך קל ומתגמל. קל לצייר את ברק כמנותק, שגם כשהוא מודה בטעויות, הוא עושה זאת לרוב בצער שאינו מרגיש כמו צער. למשל, הקלילות שבה הוא פוטר את עצמו מגיוון משקף יותר של שופטי בית המשפט העליון, או האופן שבו הוא נמנע כמעט במכוון מלציין במה בכל זאת היה מוכן להתפשר במסגרת המתח בין הרשות השופטת למחוקקת. אלא ש"שיחה" לא מרגישה צורך להתגלגל לטריקים זולים כדי להאכיל אותנו בכפית. כמו בדו-שיח של ברק וקובן בסיום, היא נוגעת במכלול חייו "בקוצו של יוד, אבל זה חתיכת קוצו": הבריחה מהגטו בתוך שק בגדים, המגורים בתוך קיר של משפחה ליטאית ביחד עם אמו, הבריחה מאירופה על גג של רכבת פחם, חשבון הדולרים של רבין, המהפכה המשפטית, ההתנתקות, זקנה, יהדות ואהבה. את ההסתכלות המורכבת והשלמה הזאת על אדם שנראה כאילו כולם מכירים, תנסה המהפכה הבאה - זו של התאגיד - לחסל.
זו כנראה הסיבה שבגללה אם ישנה ביקורת היא אינה על ברק, אלא באופן מפתיע דווקא על קובן. בתור מי שמבין אנשים וסיפורים כל כך לעומק, הוא יודע היטב שיהדות וישראליות הן הגדרות מורכבת. קובן אינו יותר פריבילג מדרעי וברק אינו פחות יהודי ממירי רגב. יהדות ליברלית, חילונית, מערבית היא יהדות לגיטימית, וייתכן שאפילו נעלה יותר מזו ה"מתוקה" ו"המלאה". הרגע שבו עימת קובן את ברק עם התיאוריה הגזענית והמכוערת של אבישי בן חיים, פגע במוצר הרגיש והמרתק שבנה. ברק דווקא יצא ממנו יפה מאוד ("יש לי חצי דירה ואני חי מהפנסיה שלי. איפה הפריבילגיה שלי?"), אבל זה בכלל לא העניין. האימוץ של הטרמינולוגיה המכוערת של מסיתים ופלגנים ציניים, גם אם לצורך שלילה, מעניק להם את הכוח שבסופו של דבר יביא לכך שתוכניות כמו של קובן לא יתקיימו יותר. בערוץ 14 אף אחד לא מעוניין בפענוח דמותו של ברק.
כשדוד אמסלם מאיים מעל במת הכנסת "לנקום" בעונדי הרולקסים ובנוסעי המרצדסים, כשהוא מדבר על "אליטות", כשהוא נשבע לאסור את כל מי שיתנגדו לחקיקה, הוא משתמש באותה תיאוריית גזע מכוערת. הוא עושה את זה עם בלי ביטויי שמאלץ מבחילים על מתיקות ופסאודו פילוסופיה, אבל הרעיונות שם ועוד איך. שיתוף הפעולה עם הרעיון שתפיסת עולם לגיטימית שווה עושר, ניתוק או בגידה, שהיא עניין של עדה או מצב סוציו-אקונומי - זה בדיוק הדיון שאסור לקיים כל עוד עדיין מתקיים פה שבריר של דמוקרטיה.
זמן לעוד זפזופ מהיר אל החיים עצמם ואל טלי גוטליב, התשובה למה היה קורה אם מארז של רדבול ומוסוליני היו מחליטים להתרבות, שקובעת כי "הנשיא צריך לדעת את מקומו, אני לא סרה למרותו", ואיתו גם מתחילה לחלחל ההבנה. את תחילת הפרק פותח רוני קובן במילים: "בכל צומת קריטי ב-50 השנים האחרונות ניצב לו אהרן ברק, וקשה לחשוב על אדם שאינו מהשדה הפוליטי או הצבאי שצבר כאן כוח רב שכזה", ואולי זה בעצם כל הסיפור. ברק העז לשבור את הבלעדיות של ביטחוניסטים ועסקנים ציניקנים עם דיבורים על שוויון וצדק, ועוד הגדיל לעשות והתעקש עליהם גם כשאדוני הארץ האמיתיים לא אהבו לשמוע. וכדי שיום אחד יקומו כאן עוד אהרון ברקים, כנראה שאין מנוס מלהיאבק עכשיו על כך שיהיה להם מקום להשמיע בו את עמדתם.
בקטנה
בעיצומו של השידור החי מערוץ הכנסת על ההצבעה המכוערת והמבזה שהתרחשה בוועדת חוק, חוקה ומשפט, בעוד חברי כנסת נגררים ומושלכים מהאולם, צרחות וצווחות אימים, וברקע יו"ר הוועדה סופר במהירות את הקולות בהצבעה שמית שאיש לא הצליח לשמוע מלבדו - יצא ערוץ 99 להפסקת פרסומת, ובמרכזה פרומו לעצמו. תופי טם-טם קצביים על רקע כיתובים תזזיתיים על "כולם מדברים על מה שקורה פה", קטעי מהדורות על "סערה בוועדה" ואפילו קטעים מ"ארץ נהדרת" עם הכיתוב "אפילו צוחקים על זה".
זה נחמד שלמישהו בערוץ שלכאורה נועד לחגוג את הדמוקרטיה הישראלית יותר מהכל, מצחיק ומרגש לראות את הכל עולה בלהבות מולו, כאילו היה איזה ריאליטי תורן עם דרמות מהונדסות, עד שהחליט להפוך את הכל לפרומו קצבי. הבעיה היא שהצחוק הזה הוא בעיקר עלינו, והמראה של נבחרי ציבור מקבלים החלטות באווירה שלא הייתה מביישת קטטת שיכורים בימית 2000 הוא לא מה שאמור לגרום לאנשים לרצות לצפות בו יותר. לא כל דבר שעושים בקשת ראוי לחיקוי.