"איך הכל התחיל?", שואל המראיין שמאחורי המצלמה את לירז רוסו, כלומר סטטיק, על הקשר בינו לבין גרושתו שרית פולק. "כמו שכל דבר מתחיל", הוא משיב. "גיא פינס". זה לא האזכור הראשון בסרט "לירז: סטטיק חושף הכל" (קשת 12) לתוכנית של פינס. בקושי דקה פנימה נשמע קולו של המגיש המוכר שמספק לנו את חומר הרקע הנחוץ - הגירושין, פירוק הצמד שהפך אותו לכוכב והמשבר שבעקבותיהם. פינס ומערכת התוכנית שלו כל כך נוכחים בסרט שאפשר כבר היה לפרגן להם קרדיט על קריינות ותחקיר. ביקום מקביל זה היה יכול להיות פרק ספיישל מורחב של פינס ושות', ביקום הזה מדובר בראיון שהורחב ונמתח למעין סרט תדמית של שעה, לא כולל פרומואים ופרסומות.
איך עושים את זה? קל - מבקשים מרוסו לספר את קיצור תולדות סטטיק ובן אל ומקשטים בצילומי ארכיון, קטעי קליפים או קטעים מתוכניות טלוויזיה (אם אפשר כאלה שמשודרות בקשת 12 אז למה לא). עושים אותו דבר שוב אבל הפעם עם הקשר והפרידה משרית פולק. מוסיפים כמה צילומים מאחורי הקלעים - אחד דרמטי ועוד כמה בשביל האווירה. וכמובן, בל נשכח להזכיר שלסטטיק הייתה שנה קשה באמצעות צילום של סטטיק נוגה במרפסת, סטטיק נוגה בחדר השינה ולפעמים אפילו סטטיק נוגה באולפן ההקלטות.
את הכל עוטפים יפה יפה בסיפור מסגרת שבו סטטיק מסתגר עם חברים מוזיקאים בווילה ענקית כדי להקליט אלבום, לא כדי באמת לתעד את ההקלטות או היצירה אלא כדי לשלב כמה שיותר שירים חדשים בסרט. בכל זאת, יש קריירת סולו חדשה, אלבום חדש שיצא לאור בבוקר זה ממש, צריך לשלם את ליטרת הבשר ולתת לקהל את ראיון "השנה הקשה בחיי" המצופה. ואם אפשר באותו הערוץ שבו סטטיק מנחש איזה מפורסם מתחבא בתוך חילזון ענק אז למה לא.
הראיון עצמו, בניכוי כל הקישוטים, הוא בסדר. לא סנסציוני במיוחד, לא מאוד חשוף או כנה, אבל מספיק מעניין כדי להצדיק את עצם קיומו בפריים טיים של ערוץ מסחרי. רוסו מדבר על הפרידה המקצועית מבן אל, על הגירושין ועל האימוץ, נשבע שהוא לא בגד, אומר שהוא לא מחפש אהבה חדשה, בוכה פה ושם וגם מזכיר שוב שבחייאת עיוני הוא לא בגד. אם זה לא ברור, לקראת הסוף יש גם שיחה קטנה ו"אישית" עם פולק כדי להבהיר סופית שהכל בסדר, טודו בום. אחרי כל הדמעות יש גם זמן לסגירת מעגל. כלומר, לחשיפת שיר הסיום מהאלבום. אל תשכחו למה אנחנו פה.
בגזרת בן אל תבורי הדברים לא מסתדרים כל כך יפה. החברות של סטטיק ובן אל זוכה כאן לניתוח פוסט מורטם מעמיק יותר מהנישואים שהתפרקו, וניכר שהקשר נקטע בטונים צורמים. כשהוא נשאל על הפרידה מבת הזוג לשעבר, רוסו נשאר דיפלומטי למדי, מאשים את עצמו או מדבר במונחים כלליים כמו "נוצר איזה ריחוק". בן אל הוא נוכח-נפקד בסרט ובחיים של השותף לשעבר בכלל, וכנראה בגלל זה קל יותר לפתוח הכל כשזה נוגע לפרידה הספציפית הזו. פערים אישיותיים, רצונות שונים, מאבקי אגו, הכל שם. השיא הוא כמובן התיעוד של ריב קשה ומכוער בין השניים, שצולם ב-2017, לצד הפיוס ביום שלמחרת. זה רחוק מלהיות תיעוד מחמיא של בן אל, אבל הוא גם מעורר אמפתיה מסוימת כלפיו, ולו בגלל המשפט "אף אחד לא יזלזל בי, כל פעם שהוא עצבני, יבוא וייתן לי פאנץ' שייגע לי בלב".
במובן מסוים הרגע הקצר הזה מסביר מה חסר בשאר הסרט שסביבו - אינטימיות. הדרך שבה אנחנו יוצרים קשר מדומיין עם סלבס כבר נראית אחרת, מלוטשת פחות, דרך אוסף של רגעים קטנים על חשבון הכרזות דרמטיות. זה עידן של סטוריז ולייבים, של דורין אטיאס צועקת על קרב המשפיעניות, של סדרות כמו "מחוברים" או "בוזגלוס". חשיפה היא כבר לא להכין תגובה לשאלות נפיצות ולבכות מול המצלמה, היא גם להרשות לעצמך לדבר מהלב בלי לדאוג לרהיטות ולהתלכלך באמת. גם אם כל מילה שסטטיק אומר בראיון היא אמת לאמיתה, הצופה תמיד רואה את החוטים שמתפעלים את תיאטרון הבובות.