והזוכה הוא… היא… הם… טל פורר! סליחה, מי? כן, גם אחרי שלוש עונות, הבעיה המהותית של "הזמר במסכה ישראל" נותרה כשהייתה ואולי אפילו התחדדה. כל עוד הביצועים שאנחנו והשופטים שומעים הם גרסאות אולפן מופקות לעילא ולעילא ואין בהם אפילו רמז לשירה חיה, התוכנית היא לא באמת פורמט מוזיקלי בו אנחנו מגלים מי מהמפורסמים שלנו הסתיר כישרון חבוי וצריך לעשות הסבת מקצוע בהולה ומי עדיף שיימנע מלשיר גם בערבי קריוקי. בסופו של דבר, מדובר בעבודת אולפן מדהימה של המפיק המוזיקלי של התוכנית - כן, טל פורר המוכשר - שמצליח להוציא ממשתתפי התוכנית ביצועים מצוינים בעזרת ניסיון רב שנים והרבה ציוד אולפן משוכלל.
לא במקרה שני הזוכים הקודמים בתוכנית - צחי הלוי (התרנגול) ושי גבסו (הגורילה) - לא מינפו את הזכייה לקאמבק מוזיקלי, הקהל לא תופס את התוכנית כקשורה למוזיקה וכהוכחה גם הביצועים מתוכה לא זוכים להאזנות בשירותי הסטרימינג. זה בלט במיוחד בגמר ששודר אמש בו הדגה (עדי ביטי) שסיימה במקום השני ביצעה את "All I Ask" של אדל, בעוד העכבישה (יעל אלקנה) שסיימה במקום הראשון ביצעה את "Bohemian Rhapsody" של קווין - שני שירים שמעטים הזמרים המקצועיים שמסוגלים לבצע אותם בלייב מבלי לזייף. לראייה, אפילו כשאדל מבצעת את "All I Ask" בלייב התוצאה לרוב לא נקייה לגמרי. ובביצוע של הדגה? פרפקשן. אני חלילה לא מתכוון להוריד מגודל ההישג של ביטי ואלקנה, אבל בין זה לבין השירים שהן "ביצעו" אתמול בגמר יש פער והוא לא קטן בכלל.
הדיסוננס בין מה שהובטח לנו שנקבל (מפורסמים שמתגלים כזמרים) לבין מה שקיבלנו בפועל (מפיק מוזיקלי מוכשר ומפורסמים עם הומור עצמי), חורה במיוחד לאור העובדה שגם השופטים המקצועיים בפאנל - צדי צרפתי וסטטיק, מתעלמים מהפיל שבחדר. כשסטטיק אומר לאלקנה שהיא מ"הזמרות הכי טובות בישראל" למרות שהוא לא שמע אותה שרה בלייב אפילו פעם אחת, לא ברור אם הוא מזלזל באינטליגנציה שלנו או בניסיון המקצועי שלו עצמו. בכל מקרה, במחווה לשופט צדי - רציני זה לא. אם כבר הישגים, אז בגמר העונה זכתה לראשונה אישה וגם מישהי שאינה זמרת במקצועה. למעשה, הזמר והמוזיקאי הכי מוכר בקאסט הגיע רק למקום השלישי.
כן, השבלול התגלה כצפוי כאסף אמדורסקי וצריך לדבר רגע על הצביעות הלא מבוטלת שיש בהתנהלות שלו. מצד אחד, שנים שהוא משדר התנשאות וזלזול בכל מה שמריח כמו ריאליטי ("צפית בעונות הקודמות?", שאל אותו אמש עידו רוזנבלום. "נראה לך?!", ענה אמדורסקי בתדהמה) ומצד שני הוא מקבל פרנסה מתמשכת מאותו הדבר עצמו. זה מבאס במיוחד כי מדובר בלי צל של ספק באחד המוזיקאים הטובים בישראל, מבצע מוכשר, כותב שירים מדויק, מפיק בחסד עליון וגם פרפורמר מעולה. וזה לפני שראיתי אותו מופיע כשבלול.
אוקיי, אז "הזמר במסכה" היא לא באמת תוכנית ריאליטי מוזיקלית אבל היא כן מופע מושקע בו הצופים נדרשים לשבור את הראש ולפענח רמזים. ובכן, גם כאן יש לנו בעיה. הנה למשל פענוח רמז על זהותו של ההיפופוטם (שהתגלה כבן ארצי) כפי שפורסם בעמוד הרשמי של התוכנית באתר מאקו: "ההיפופוטם ניגש לעמדת צחצוח נעליים. המאבטח צחצח את נעליו תמורת 25 דולרים. ערוץ 25 הוא הערוץ הים תיכוני. בגיל שמונה, ארצי הופיע בקליפ המפורסם לשיר של אביו 'תחת שמי ים התיכון'". וזאת באמת רק דוגמה אחת מתוך רבות והזויות. האם מישהו בהפקת התוכנית באמת חושב שמדובר ברמז? מסופקני. הרמזים בעונה הנוכחית הרגישו יותר מהכל כמו כתם רורשאך של עובדות אוטוביוגרפיות שנזרקו לתוך בינה מלאכותית והפכו לקליפים קצרים. ניסיונות לפענח את זהות המשתתפים על סמך הרמזים בלבד נועדו להסתיים בכישלון והדרך הטובה ביותר נותרה לנסות ולזהות רסיסים של קול טבעי בין פעלולי האולפן.
מה שנשארנו איתו הוא מופע בידור - צבעוני, שמח, בעל הומור עצמי (בעיקר בכל מה שקשור בצדי צרפתי) וליהוקים שנעים בין ההזויים למבריקים. כן, המשתתפים העונה היו אקלקטיים במיוחד, משרית פולק (הרובוט) שהשתתפה בתוכנית לפני שיחסיה עם סטטיק עלו על שרטון, דרך בועז ביסמוט (החתול) שהגיע כדי ליהנות מעוד קצת חשיפה בערוץ 12 אותו הוא ומפלגתו עובדים שעות נוספות כדי להשמיץ וזוגות שהופיעו בתוכנית ולא ידעו זה על זה (עלק) כמו אילנית לוי (הצמר גפן המתוק) ואלירז שדה (היתוש). הגמר עמד גם בסימן זוג נוסף שהתפרק - סטטיק ובן אל. לא צריכים להיות ינשוף חד עין כדי לזהות שבן אל לא נכח בגמר וזה בגלל שבשונה משאר העונה, התוכנית צולמה אחרי ההדים השליליים שעשתה ההקלטה בה הוא נשמע צועק על האקסית אורטל עמר.
אחרי כל הביקורת, תגידו שעם הצלחה לא מתווכחים ואתם צודקים. גם העונה הזאת של "הזמר" ניצחה את ערבי השידור שלה בפערים משמעותיים ונדמה לי שגם הפעם ההסבר קשור במציאות הישראלית. אחרי שהעונה הראשונה שודרה בשיאה של מגפת הקורונה ומצאה עם שסגור בבית ורק זקוק למנה גדושה של אסקפיזם, העונה השלישית שודרה בשיאן של מחאות יומיומיות, פיגועים ושיח אלים ברחוב ועל המסך ואין כמו אננס בבגדי ספורט כדי לגרום לנו לברוח למקומות נעימים יותר.