ספטמבר האחרון לא היה חודש טוב למלכות ומלכים באנגליה. יום אחרי פטירתה של המלכה אליזבת השנייה, נשבר שיאו ההיסטורי של אלביס פרסלי כאמן הסולו עם הכי הרבה אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד התקליטים הבריטי. המלך החדש שהוכתר, עם לא פחות מ-14 אלבומים כאלה, היה רובי וויליאמס - שבחר להוציא הודעה מכובדת לתקשורת על כך שהוא מאושר מהאהבה שהוא קיבל מהקהל, אך באופן טבעי הוא לא יכול לחגוג בשבוע כזה אמוציונלי לאומה הבריטית. אחרי ששבר את השיא לאמן סולו, נותר לו רק לשבור את השיא של הביטלס, שעומדים על 15 תקליטים (כולל שלל אוספים) שהגיעו למקום הראשון. עם האהבה שהוא מקבל מהקהל במולדת, זה עוד לגמרי יכול לקרות.
ההקדמה הזאת היא תזכורת לכך שבגיל 49, עם אישה וארבעה ילדים (בנוסף לשני חתולים ומשהו כמו עשרה כלבים) - רובי וויליאמס כבר לא צריך להוכיח כלום, ובכל זאת הוא נלחם להוכיח את זה כל יום מחדש. הוא לא צריך את הכסף, הוא סולד ממנעמי התהילה והמורשת שלו בטוחה - ועדיין הוא יוצא לעבודה כמו גלדיאטור שנלחם על החיים שלו. המופע של רובי וויליאמס הוא הכל חוץ מאמן עבר שמנסה לעשות עוד כמה בוחטות על חשבון הלהיטים הישנים - מדובר בהצגה של שואו-מן מהסוג שכבר לא מייצרים. פרפורמר ברמה הכי גבוהה שיש, שמסרב להוריד את הרגל מהדוושה, והופך כל הופעה שלו לחגיגה שחורגת מתחומי המוזיקה.
ביומיים האחרונים וויליאמס הופיע שני לילות רצופים במרצדס בנץ ארנה, ברלין, מול 17 אלף איש. הח"מ נכח בהופעה הראשונה מבין השתיים, ובעיקר נזכר כמה חבל שאין בישראל אולם בגודל או ברמה הזאת, ולכן הופעות ענק בישראל נדחקות שוב ושוב לגבעת העינויים בפארק הירקון. החדשות הטובות: המופע הגרנדיוזי של וויליאמס יעבוד בכל מקום, גם בפארק.
גם כשהבמה ריקה מאדם אפשר להתרשם מההפקה המטורפת, שכוללת מסכי ענק, תפאורה דינמית, להקה ענקית שכוללת חטיבת כלי נשיפה ורסטילית, שש רקדניות מעולות (כאלה שלפני עידן התקינות הפוליטית היינו מוסיפים להן את שם התואר "סקסיות") ושלוש זמרות ליווי שזוכות להוכיח את חשיבותן למופע ככל שהוא מתפתח. לא שזה משנה, גם אם רובי היה עולה לבד לבמה בלי שום ליווי, נראה שהוא היה מצליח לגרום לאלפי הגרמנים לאכול מכף ידו. יש אנשים שנולדו עם הכישרון הזה. רובי הוא אחד מאותם בני מזל, העובדה שיש לו רשימה כל כך עצומה של להיטי ענק היא רק בונוס.
עוד לפני שהקהל זוכה לשזוף בדמותו של וויליאמס, קולו עולה ברמקולים עם קריאה ילדותית של "טו, וואן טו!". לכאורה בדיקת סאונד, בפועל דרך להעיר את האחרונים בקהל שעדיין נמצאים בשירותים או בדוכן הבירות. כשהמסכים עולים, הקהל כבר צורח את נשמתו עם האינטרו המושלם שמשלב בין "Hey Wow Yeah Yeah" יחד עם "Let Me Entertain You". כבר יותר מ-25 שנה שרובי פותח את המופע עם השיר הזה. הוא יודע למה. זו הצהרה. "נענעו את התחת לכיוון הזה - ועכשיו תצרחו!", הוא שר כמו תמיד, והקהל נענה בצרחות. כמו תמיד. בסוף השיר הוא מוצא את עצמו עם חזייה סגולה על הראש, מתנה מפתיעה מאחת מהגרמניות בשורה הראשונה, דבר שלא מפריע לו להמשיך לשיר תוך כדי שהוא נלחם בברזלים של הכתפיות.
סיבוב ההופעות לרגל אלבום האוסף XXV, שחוגג את הקריירה של וויליאמס דרך עיבודים חדשים ומתוזמרים ללהיטי העבר, מתמקד רק בלהיטים הכי גדולים - וכאלה יש לו הרבה. למעשה, רק אחרי ההופעה נפל לי האסימון שהוא לא ביצע את "Millennium", "Supreme", "Lazy Days", "Old Before I Die" או את השירים האהובים עליי אישית "Sexed Up" ו-"The Road to Mandalay". לאור העובדה שלמרות הרשימה הנאה הזאת, לא היה אף שיר מיותר בהופעה, מבינים כמה מרשים הקטלוג של וויליאמס.
גילוי נאות: אני לא אובייקטיבי. אני מעריץ. לא של האיש, אלא של התופעה. זאת הפעם הרביעי שאני רואה את וויליאמס על במה ונראה לי שחשוב להבהיר למי שטרם חווה את התופעה, שעם כל הכבוד לרשימת השירים (וכאמור, יש כבוד) הסיפור פה הוא הרבה מעבר לסטליסט כזה או אחר. רובי, כאמור, הוא בדרן שבא לעבוד. הוא מבטיח בתחילת המופע שהוא עומד לצאת איתנו למסע מוזיקלי - והוא מקיים. הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההופעה, והתחושה היא אינטימית, חרף העובדה שהמופע נערך בארנה ענקית עם 17 אלף איש. הוא "נזף" באישה ביציע שקמה באמצע שיר כדי להביא שתייה, ערך תחרות ריקודים בקהל וחילק טישרטים במתנה, וגם ניהל דיאלוג מתמשך עם מעריצה בשם נאת'יה שאיבדה שליטה על גופה באחד השירים. בסוף, הוא ירד מהבמה וניגש אל אותה נאת'יה, ובזמן ששניהם נשענים על הברזלים הוא הקדיש לה את השיר "She's The One", כשסביבה עשרות נשים אחוזות קנאה עמוקה.
אחרי שכבר שידר לקהל שהוא בטופ של המשחק שלו, הוא עצר לצורך הצד "החינוכי" של הערב, והציג בפני הקהל את הקליפ של "Do What U Like", השיר הראשון של להקת טייק דאת, בה הוא התפרסם. הקליפ, שצונזר בכל העולם בזמן אמת בגלל המסרים המיניים שלו, הוקרן בפני 17 אלף הצופים ונעצר בדיוק על הפריים בו רואים את ישבנו החשוף של רובי, אז בן 16. רובי פותח במונולוג סוער (וקורע) על מה שעבר על הישבן שלו בעשרות השנים שעברו מאז - עד שלבסוף הוא מתוודה שהעכוז החלק שמוצג בצורה כל כך בוטה על המסך הענק הוא בכלל של מארק אוון, חברו ללהקה.
המסע ההיסטורי עובר בקאבר מפתיע בעוצמתו ל-"Don't Look Back in Anger" של אואזיס, כולל הסבר על הקשר בין האחים גלאגר לעובדה שהוא מצא את עצמו מחוץ לטייק דאת (זו לפחות הגרסה שלו, חברי הלהקה מספרים משהו שונה לגמרי). רובי מפנק את הקהל גם בלהיט הענק "The Flood" שביצע יחד עם הלהקה באלבום הקאמבק המצוין שלהם. כשהוא מבצע את קטעי השירה של גארי בארלו בשיר, הוא מתאמץ במיוחד. רואים שגם רגע לפני גיל 50, יש דברים שעדיין גורמים לו להרגיש כמו האח הקטן שרוצה להוכיח את עצמו מול הבכור.
אלא שיותר מהכל, מה שהופך את ההופעה לכל כך עוצמתית היא רמת החשיפה הבאמת ייחודית של וויליאמס. העובדה שרובי מרשה לעצמו להיות חשוף על הבמה, לספר לאלפי זרים לילה אחרי לילה על המלחמות האישיות שלו עם התמכרות לסמים ואלכוהול, ואף לחשוף את העובדה שהוא סובל מדיכאון קליני - מעוררת השראה ממש. היא מרגשת לא פחות מלשמוע את "Angels", שחתם את ההופעה שלו בפעם המיליון, כמו תמיד. למען הסר ספק, זה עדיין אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם - ובהופעה הוא הופך לחזק אפילו יותר. בקיצור, מספרי ברזל להתפקד, את מי רואים בפארק הירקון ב-1 ביוני?
הכותב היה אורח של הפקת המופע של רובי וויליאמס בישראל.