"אנחנו ציונים, למרות שאנחנו עוזבים את המדינה", אומרת אסתאר שצקי שתעבור בקרוב עם בעלה אסף וילדיהם לחיות בפאפוס שבקפריסין. אסתאר ואסף, זוג הייטקיסטים מתל אביב, הם חלק מקבוצה של ישראלים שהופיעו בכתבתו של אילן לוקאץ' על "המרוץ לדרכון הזר" ששודרה ב"אולפן שישי" (ערוץ 12). לוקאץ', שכבר עשה מטעמים טלוויזיונים כמעט מכל נושא - מטיפול בתא לחץ ועד הטירוף סביב שלגון הפיסטוק, עשה את אחת הכתבות המדכאות בקריירה שלו. אולי המדכאת מכולן. הוא נפגש עם קבוצה של ישראלים שהחליטה להגר, עם בחור שמתמחה בעזרה לישראלים שמעתיקים את מרכז חייהם לחו"ל וגם עם הלינה בירנבאום - ניצולת השואה עליה נכתב השיר "אפר ואבק". בירנבאום לא מאמינה שזה קורה לה. אחרי שניצלה מהתופת באירופה וזכתה לחיות במדינת היהודים, היא רואה איך הכל מתפורר לה מול העיניים. כשלוקאץ' דיבר איתה, נשמע שאפילו הקוליות הכל כך אופיינית שלו נשברה.
ראש הממשלה יצחק רבין המנוח קרא לישראלים שיורדים מן הארץ "נפולת של נמושות". כששומעים את הישראליות והישראלים האלה קשה לחשוב אם רבין עצמו - במידה ולא היה נרצח - לא היה מעדיף להגר היום בעצמו ולהביט על בית המשוגעים הזה מבירה אירופאית קרירה. כתבה על אלפי או עשרות אלפי ישראלים שבוחרים לעזוב את המדינה שלהם, את המשפחות ואת החברים שלהם (אסתאר מספרת בעיניים דומעות שהיא משאירה כאן אמא חולת פרקינסון בת 75), היא לא "עוד כתבת מגזין". יש כאן תחושה של סיכום, של פחד שלא הכרנו בעבר וזה נכתב ממישהו שגדל כאן בשנות התשעים ואכל את ארוחות הצהריים של אחרי בית הספר מול שידורים חיים מזירות פיגוע. "התקשורת", אותו גוף ערטילאי שרבים כבר הפכו לאויב ברמת האיום האיראני, מורכבת מאנשים שגם הם בסך הכל אובדי עצות ולא ממש יודעים איך אמורים להתנהג בימים האלה.
לצד הכתבה של לוקאץ', "אולפן שישי" הציגה עניינים כרגיל. כן, היו לא מעט צעקות אבל צעקות הן ברירת המחדל בתוכנית הזאת. אז הפעם זה היה על המהפכה המשפטית. חברות החדשות עדיין לא עברו לשדר בגל פתוח אבל נראה שהדגש הוא על עדיין. ישראל נמצאת בימים אלה במצב מלחמה, אבל לא כזאת שהכרנו. זאת מלחמה פנימית. אין זירות של פגיעת טילים לשלוח אליהן כתבים, אין נפגעי הלם וחרדה. לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. הכתבים שהכי מזוהים עם מצב מלחמה - ניר דבורי ואוהד חמו - יושבים על הקווים, אין בהם צורך. נראה שכל תוכניות החדשות והאקטואליה כבר מבינות שאנחנו נמצאים במצב חירום אבל לא יודעות איך לסקר אותו. בכנות? אני לא יודע אם יש תשובה נכונה. אני לא חושב שמישהו בחברת החדשות של ערוץ 12 הכין פרוטוקול למצב בו המדינה עוברת ממשטר דמוקרטי למשטר שאינו דמוקרטי (וכולנו צריכים להמתין ולראות מה הוא יהיה).
כאן אפשר להחריג את "אופירה וברקוביץ'". כל כך הרבה מילים נכתבו על השניים האלה ועל התוכנית שלהם, לטוב ולרע, אבל מה שבטוח זה שהם משחקים אך ורק לפי החוקים שלהם. השבוע, בקטע שהפך לוויראלי מיד עם שידורו, אייל ברקוביץ' פתח את התוכנית בדקת דומייה לזכר הדמוקרטיה הישראלית. בעודו אוחז בדגל ישראל, משפיל את ראשו וממלמל את ההמנון (אם קריאת השפתיים שלי מדויקת), ברקו עשה צעד אמיץ יותר מהרבה עיתונאים בעלי שיעור קומה גדול ממנו. והוא? הוא "בסך הכל כדורגלן לשעבר". ברור שהמעשה של ברקו עצבן לא מעט ישראלים. לא במקרה השניים הפכו לסדין אדום של המחנה הביביסטי כשהם משמיעים מדי תוכנית ביקורת נוקבת על הפעולות של הממשלה הזאת, אבל בלי קשר לעמדות שלכם, קשה שלא להתפעל משני אנשים שכל כך נאמנים לעצמם.
"אופירה וברקו" התחילה כתוכנית אקטואליה רכה, כזאת שמסקרת את מה שקרה השבוע ומתובלת בויכוחי "למה הסרת לי עוקב" עם אייל גולן אבל מעונה לעונה היא הפכה לתוכנית שמייצרת סדר יום. דקת הדומייה הזאת אמורה להיות קריאת השכמה הכרחית לא רק לכל הצופים שלא מבינים את גודל השעה וחושבים שאנחנו בעוד 'ויכוח פוליטי'. אלא גם לכל העיתונאים ויותר מהם - עורכי התוכניות, שלא יודעים איך לסקר את המצב. לדוגמה, התוכנית של גדעון אוקו בשישי אחר הצהריים שלא מוגדרת כאקטואליה רכה אבל דווקא כן בחרה להזמין את הדוגמן והשחקן אביב אלוש לדבר על המהפכה המשפטית הישר מסט הצילומים לקמפיין חדש.
אני מחזיק בדעה שאמנים שמעוניינים להביע את דעתם הפוליטית למרות הפגיעה שעלולה להיגרם לקריירה שלהם זה דבר מבורך. עם זאת נשאלת השאלה האם אביב אלוש הוא הדובר הכי רהוט שתומכי המהפכה היו יכולים למצוא לעצמם? אלוש, מי שכבר באוקטובר 2020 אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" ש"נתניהו הוא ראש הממשלה האחרון של מדינת ישראל", נראה כמי שתומך במהפכה וגם הסביר ששופט שלא מאמין שיש מישהו מעליו (ע"ע אלוהים - ב.ב.ב) לא יכול לשפוט משפט צדק. כשאוקו ניסה לפתח את הדיון, אלוש הזמין אותו לשיחה עמוקה וארוכה יותר אבל האווירה כולה הרגישה כמו שיעור תורה בחצר בית ופחות כמו ריאיון עיתונאי.