בעשור הראשון של שנות האלפיים הפציעה מילה חדשה בלקסיקון - "ברומאנס", חברות קרובה ואוהבת בין שני גברים. חברות מהסוג שבו אפשר לשפוך את הלב בשיחת נפש ולהביע חיבה זה כלפי זה בלי שום כוונות רומנטיות או מיניות. למה צריך מילה חדשה בשביל לתאר את מה שהוא, בתכלס, פשוט חברות בין גברים הטרוסקסואלים? מאותה הסיבה שבאותה התקופה הביטוי "נו הומו" הפך לדיסקליימר המקדים לכל משפט שמביע שמץ של אינטימיות. הגבריות הנורמטיבית יכולה להיות מודל צר ואכזר, בייחוד במסגרות שבהן כל חריגה מ"הגבולות" תגרור סנקציה - זלזול, לעג, נידוי חברתי או אלימות ממשית. לא מאמינים? רק תציצו בטוקבקים לקמפיין החדש של מרגי למותג איפור.
"קירבה", המועמד מטעם בלגיה לאוסקר הבינלאומי שעולה השבוע בבתי הקולנוע בישראל, הוא דיוקן של המלכוד המאיים הזה בדיוק. ליאו (אדן דמברין) ורמי (גוסטב דה-וואלה) הם שני נערים צעירים ויפי תואר, שהקשר ביניהם כל כך הדוק עד כי ההגדרה "חברים הכי טובים" קטנה עליו. ההרמוניה ביניהם איננה רק רגשית אלא גם פיזית, כשאת הימים הם מבלים בריצות, משחקים ובילויים, ובלילה הם נרדמים זה לצד זה. החיים שלהם מלאי אור, צחוק ודמיון ומעוטרים בפרחים צבעוניים, שמשפחתו של ליאו מגדלת לפרנסתה. לא רק שהמשפחות של שניהם מקבלות את הקשר בשמחה - ליאו הוא בן בית של ממש בביתו של רמי וישן שם לילה אחר לילה, באותה המיטה כמו חברו הטוב.
בקרב ילדים צעירים מהם, חברות כל כך עמוקה עוד יכולה להתקבל בהבנה מסוימת, אבל ליאו ורמי כבר בני 13. המפגש עם בני ובנות גילם בבית הספר מנפץ את הבועה, שגוננה עליהם כל כך טוב שאפילו לא עלה בדעתם שיש משהו יוצא דופן ביחסים ביניהם. הסדקים מתחילים להופיע כשילדים אחרים מתחילים להתייחס לשניהם כאל זוג אוהבים, יחס שגורר איתו הומופוביה גלויה וסמויה. בהתחלה ליאו מוחה על כך שנערות בנות גילו יכולות לעשות את מה שהוא עושה עם חברו הקרוב בלי שנטייתן הרומנטית תהפוך לשיחת היום, אבל מהר מאוד הוא מבין שגורלו נחרץ.
כדי להוכיח שלמעשה הוא גבר לגמרי גברי וסטרייט, ליאו ממהר לאמץ מודל גברי סטנדרטי יותר, שמעוצב כהיפוך מוחלט ועגום לנקודת ההתחלה התמימה והצבעונית שלו. מכל סוגי הספורט הוא בוחר לעסוק דווקא בהוקי קרח, עוטה על עצמו מדים מאסיביים ומאיימים שמונעים כל אפשרות למגע בינו לבין חבריו לקבוצה. האימונים כמעט מכאיבים למראה ומתרחשים במרחב הכי רחוק שאפשר מהשדות הצבעוניים של נקודת ההתחלה - קר, פלסטיקי ונוקשה. הניתוק המהיר ממי שהיה עד לפני רגע חבר נפש צמוד קשה לשני הצדדים, אבל לליאו הייתה זכות בחירה. רמי בכלל לא מבין מה קרה, למה ואיך, והפרידה הכפויה הזו מביאה איתה השלכות כואבות.
"קירבה" הוא סרט פשוט ולא מתחכם - יש בו שני ילדים שמחים ומלאי חיים שהופכים לשני ילדים עצובים ושבורי לב. אין פה נבל או ביריון שמייצג את החברה הדכאנית, גם לא אמירה של אף דמות על "אג'נדה להט"בית שמשחיתה את הילדים". הרי ליאו הוא זה ש"בוחר" לפגוע בחברו מתוך יצר הישרדותי, כך שהאיום על הקשר הוא בו זמנית חיצוני ופנימי. סגנון הבימוי והכתיבה גורמים לסרט להרגיש כמו פיסת חיים - הצצה לא מפולטרת לכאורה ליום-יום של אנשים רגילים שמנהלים שיחות קטנות ונהנות מבדיחות פרטיות. עם זאת, העולם שהבמאי לוקאס דונט יוצר כמעט לא משאיר מקום לגווני ביניים. השחקנים טוענים כל סצנה בניואנסים וברגש, אבל כשהעלילה עוברת מתיאור עדין של רגעים קטנים לסיטואציות רגשיות קשות, כל תפנית עלילתית מתחילה להרגיש כמו פטיש חמש קילו, לטוב ולרע.
סביר להניח שצופים רבים יאהבו את הסרט דווקא בגלל הרגש המתפרץ והעוצמתי שבו, הרי מה כואב יותר מבכי של ילדים יפי-עיניים שקיבלו סטירה מהמציאות. עם זאת, יש משהו קצת מתסכל בסרט שמציב קו גבול ברור בין הטוב המושלם לרוע מחויב המציאות, בין סימביוזה אידיאלית לבין ניתוק מוחלט, בין קשר עמוק בין חברי נפש לחברות שטחית של ילדים חובבי ספורט. אז כן, ברור שיש חשיבות לעיסוק בחיברות הגברי של ילדים ונערים - חיברות שלא פעם מאלץ אותם לצאת מעורם כדי להגן על עצמם. מהבחינה הזו הסרט הוא מעין מעשיית מוסר קלה לפענוח ולרגעים קשה לצפייה, מהסוג שכל כך קל להלל ולשבח. אבל עדיין יש פספוס מסוים בכך שאלמנטים מסוימים בסיפור נשארים לא מפוענחים, לא מפותחים או בגדר אמירה בלבד. למשל - האם הקשר הכל כך אינטנסיבי בין שני הילדים בכלל יכול וצריך לשרוד גם אל תוך ההתבגרות? האם זה אידיאל לשאוף אליו או מבנה עם בעיות משלו שצריך להשקיע גם בהן רגע של מחשבה? ואולי יש דרך טובה יותר להעביר את המסר על מגדר וצייתנות מאשר טוויסטים שגובלים בהתעללות רגשית בדמויות?