לא בטוח שנאום נשיא המדינה יצחק הרצוג, שהוכרז בהתראה קצרה, ייזכר כנקודת מפנה חיובית בימים המטורפים שעוברים כרגע על מדינת ישראל. אשרי האופטימיים - אני כבר לא ביניהם. למעשה, היה זה רגע טלוויזיוני מהעגומים שנראו כאן, אולי מעולם: בהיעדר פיתרון, נשיא המדינה תיאר את מה שהוא רואה כחורבן שהולך ומתגשם לנגד עיניו. "חלום בלהות של מדינה", אמר בייאוש, ודייק.
ואיש לא הבין את המילים האלה של הרצוג טוב יותר מדני קושמרו, אדם שכבר הגיש הרבה מאוד ערבים של חדשות לאורך חייו. אתמול, כמעט ריחמתי עליו: הוא נאלץ להיות האיש שמנסה לסדר רצף אירועים בלתי נגמר ובלתי אפשרי, שכל אחד מהם בנפרד היה מספיק פעם לגלגל חדשות שלם והיום הוא בקושי רגע במהדורה.
ואלה שמות: יום של הפגנות; חסימות של כבישים ושיבוש הדרך לנמל התעופה בן גוריון; התמרון של ראש הממשלה במסוק בחסות "תרגיל הטעיה" מביך על אזרחים - רק כדי שיוכל לצאת לנסיעה מופקרת לחו"ל כשהמדינה בוערת; הדחה משירות של אחד מבכירי חיל האוויר לשעבר, שהיה ממובילי מחאת הטייסים; הדחה תמוהה של מפקד מחוז תל אביב של המשטרה רגע לפני המהדורות, במסגרת "סבב מינויים"; נאום נשיא המדינה בהפתעה; הצהרת תגובה של ראש הממשלה; ולבסוף, למרבה האימה, פיגוע בתל אביב. לחיים טופול, אייקון תרבותי בסדר גודל עצום - בכלל לא הגענו. עוד יום במדינת היהודים: חלום בלהות או לא חלום בלהות?
וכך תיאר זאת קושמרו אתמול שוב ושוב במהדורה הבלתי נגמרת, בתסכול הולך וגובר. "אירוע רודף אירוע"; "כאילו רק זה היה חסר לנו הערב"; "מדינה בכאוס, אין דרך אחרת לתאר את מה שקורה כאן"; "זה ערב משוגע, התחלנו עם בן גביר שהדיח את מפקד מחוז תל אביב בגלל שלטענתו הוא לא היה אגרסיבי או אלים מספיק מול המפגינים, אחר כך נשיא המדינה שאמר שמתווה החקיקה של הממשלה צריך לעבור מהעולם, שהוא פוגע בדמוקרטיה. הנשיא אמר: די זה אסון, להיות או לחדול, אנחנו לקראת נקודת האל חזור, ובקרוב הוא יציג את המתווה שלו - ועכשיו האירוע הזה"; "זה ערב עמוס מאוד בחדשות"; ולבסוף: "בואו שוב ננסה לסכם את היום המשוגע הזה".
אני לא סוקר את שלל הציטוטים האלה לגנותו של קושמרו. להיפך: הם כנים, ויש בהם סיפור גדול יותר על התקשורת הישראלית בתקופה האחרונה. המוני ישראלים היו אתמול בשטח, חיו את אירועי היום בעצמם. אבל מי שהסתכל אתמול על הטלוויזיה וראה את האירועים דרך המסך - ולא רק אתמול, אלא במשך כל התקופה האחרונה - לא יכול שלא להיחנק. זה יותר מדי.
צפייה בטלוויזיה בימים ההזויים האלה - מול חקיקה רדיקלית, הצעות חוק מופרכות, התבטאויות בזויות של נבחרי ציבור, פוליטיקה שחותרת תחת כל יסודות המקום הזה, אלימות קיצונית וטרור, ובנוסף שפה שמושחתת ומתעוותת באופן שקרי יום אחרי יום על ידי ציניקנים - מותירה תחושה של טביעה. קשה להכיל את כל זה, לסדר את זה מבחינה הגיונית. כמו מול הקורונה, כמו בזמני מלחמה, אנחנו שוב בגל פתוח אינסופי ואכזרי. הצופים מותקפים בסיפורים מעודדי כעס, בקרנבל של צעקות - במילים אחרות: בריכוז נורא של פיסות מציאות, שהיא בלתי נסבלת מלכתחילה. חייבים להסתכל, אבל גם אי אפשר שלא לרצות להפסיק. המראה קורסת, ואי אפשר להאמין להשתקפות.
התהליך הזה מתרחש בשני צדי המסך. זה משפיע על הצופה, וגם על הנשיא, ואפילו על המגיש. תביטו על קושמרו, ותראו אותנו.