לפני שלושים שנה שי להב ואורן ברזילי היו כמו סטטיק ובן אל תבורי של ימי "כביש החוף" ו"טודו בום". צמד מוזיקלי שכובש את המדינה עם להיטים סוחפים כמו "בשמלה אדומה" ו"בואי דינה" ומצליח לא רק לרכוב על גל אופנתי של מוזיקה שהגיע מחו"ל, אלא לנסח מחדש את החוקים בפופ המקומי. במהפכת הרוק של תחילת שנות התשעים היו להקות מעולות שהוציאו אלבומי בכורה מצוינים, אבל "מופע הארנבות של ד"ר קספר" הביאו איתם סאונד, אנרגיות, מגניבות וברק שהיו מיוחדים רק להם. "הקספרים" היו קולים, גרוביים וסקסיים, הרוק שלהם היה מלודי וקליט כמו פופ, עטוף בצליל עדכני של פאנק-מטאל, ג'ראנג' ורוק כבד, עם גימיקים מוזיקליים ותקשורתיים שחיזקו את הפופולריות, כמו העובדה ש"בשמלה אדומה" התבסס בחלקו על קלאסיקה של להקת הנח"ל ו"בואי דינה" הוגדר כמעין פרודיה על "דנידינה" של שלמה ארצי מסדרת טלוויזיה לילדים.
זה עבד כל כך טוב, עד שהם הוחתמו בחברת התקליטים אן.אמ.סי באופן מיידי, בזמן שלהקות ותיקות מהם, כמו "איפה הילד" למשל, חיכו שנתיים ושלוש עד להחתמה המיוחלת, שהיתה הדרך היחידה אז להקליט אלבום. העיתונות השוותה אותם לרד הוט צ'ילי פפרז וללהקות סיאטל. הקהל רקד אותם בטירוף בכל מסיבה. אלבום הבכורה של "קספר" יצא ב-14 במרץ 93', בדיוק לפני 30 שנה ויומיים, ואמש בהאנגר 11 הם ציינו את התאריך החגיגי בהופעה נהדרת שהחזירה מעל לאלפיים מעריצים אל ימי בית הספר העליזים והצליחה גם להלהיב, גם לרגש וגם להזכיר ששירים טובים ומוזיקה טובה הם לא רק הבסיס להכול, הם גם מה שנשאר בסופו של דבר.
שי להב, סולן לא מוערך מספיק, פסנתר חשמלי וסינתיסייזר, הוא ממוחות הפופ המבריקים שנולדו פה. מי שאחראי למנגינות של הקספרים שהפכו את הלהיטים שלהם להמנונים ששרדו עד היום. האיש שעומד מאחורי ההצלחה של "היי פייב". מי שהלך בדרכו של יאיר ניצני וניהל חברת תקליטים גדולה בגיל שבו אחרים עוד מחפשים את עצמם בחיים. כזמר, הוא שר לא מעט מלהיטי הלהקה, למרות שדמות הסולן דבקה דווקא באורן ברזילי, שירה וגיטרה חשמלית, שהיה (ועודנו) אחראי על מחלקת הכריזמה, הכוכבות והמגניבות, בסטייל אמריקני שהזכיר למעריצים את הכוכבים שראו אז באמ.טי.וי. כששני אלה נפגשו, נולדה תגובה כימית שגרמה לפיצוץ. לשניהם יחד יש את היכולת לקחת טקסט על מוות והתאבדות כמו "אחלום לנצח" ולהפוך אותו להמנון רוק על-זמני. 30 שנה אחרי, כששניהם יחד בקדמת הבמה (במופע בהפקת טומיקס), מתקבל פאוור קאפל בו הם משלימים זה את זה בהרמוניה.
יחד עם אריאל פוליאקוב בגיטרה חשמלית, אורן זיו בבס ויובי חייבי בתופים, הם נתנו שעה וארבעים דקות של מופע רוק טוב, רועש, כיפי, מקפיץ ואפילו מרגש, עם סאונד מצוין, המון אנרגיות, כנות וכמובן השירים. לקספרים, שהוציאו עד היום שישה אלבומים, יש מספיק להיטים, כולל מאלבומיהם המאוחרים, כדי להחזיק מופע שכזה. למרות זאת, אחרי פתיחה מבטיחה שכללה את "מנגינות", "בואי דינה", "סוף לא טוב", "יום שני השמח" ו"היא כל הסיפור", הגיע רצף של ארבעה שירים פחות מוכרים לקהל הרחב (מוכרים בעיקר למעריצים השרופים), שיצר סוג של "בטן" במופע. במקום הזה שווה היה אולי לשבץ להיט אהוב כמו "כל יום כל יום", שלא מצא את דרכו לסט-ליסט הפעם.
בהמשך הגיע סט אקוסטי חביב, שכלל את "לטיסיה" (שיר אהבה לבובת מין), "הקומיקאים" הקצרצר ואת "הכל יהיה בסדר" ההמנוני. הקספרים לא שכחו את חבר הלהקה המנוח איציק רייזנברג, שהלך לעולמו בדיוק לפני ארבע שנים. ברזילי הקריא הספד כתוב והשיר "רוח גדולה" הוקדש לזכרו. זה היה רגע מכובד ומרגש.
ואז הם נתנו רצף להיטים שאף חובב רוק ישראלי לא יכול שלא לרקוד איתו פוגו, או לפחות להניף יד באוויר לפי הקצב ולהיזכר איך רקד איתו פוגו כשהיה בתיכון: "בשמלה אדומה", "השיר שלי", "תראו אותי" ו"אחלום לנצח". רצף שכאילו נלקח מהחלום הישן שחלמו כאן רוקיסטים בניינטיז, כשקיוו שהז'אנר שהם כל כך אוהבים יישאר במיינסטרים במדינת החפלות והטראנסים ולא יפציע בו רק לרגע קצר. כי בדומה ל"איפה הילד" (שחגגו 30 בהאנגר מעט לפניהם) ההצלחה המטאורית של "הקספרים" נמשכה שנתיים-שלוש. בדומה להם הם הוציאו אלבומים מאוחרים מוערכים (עם כמה וכמה להיטים) ובדומה להם חזרו לפעילות לפני כ-15 שנה ומאז כמעט ולא עוצרים.
בהדרנים הם פינקו עם "סקס", לטעמי השיר הכי טוב באלבום הראשון המיתולוגי, "זמנים משתנים" עם ריף הקלידים המטריף של להב וקינחו עם "עולם שקט" שהקהל שר במקהלה. ובסוף המופע נשאר טעם של עוד ונשארה שמחה גדולה על כך שאחרי כל השנים, יש להם עדיין קהל שזוכר ואוהב ומעריץ, מביא איתו את דור ההמשך לראות את הפלא שפעם היה פה וקונה חולצות שלהם ביציאה מההאנגר.
ובלי המחאה הרי אי אפשר. הם לא דיברו עליה מילה, אבל לא ניתן היה שלא היה לחשוב על נשות המחאה כשהילדה מ"בשמלה אדומה" עמדה ושאלה "למה?", ואי אפשר היה להסתיר את הבעת הפנים של אורן ברזילי, כששר ב"הכל יהיה בסדר": "למלך אין עוד כוכבים בעיניים, המלכה עירומה, מי זוכר פה את שמה / עומד צועק למלאכים בשמיים, אם אומר עוד תפילה, מי יאיר את דרכה // אז אם אשכח את כל מה שאני, לא יאיר לו שוב האור על כל עולמי / אשא לעד איתי את קול שבועתי, ואיך שלא אפנה תמיד היא תוביל דרכי // כן הכל יהיה בסדר, אנחנו עוד נזרח / והאור אל שמעבר עלינו ייפתח".