הרחובות בוערים. הכנסת סוערת. הסמלים הלאומיים כבר לא בקונצנזוס. אחדות עם ישראל לא בסכנה - היא כבר ממזמן גוססת. ומתוך האדמה החרוכה עולים זוגות-זוגות אמני ישראל, ומצליחים להתאחד - והכוונה היא לא אל "עצומת המוזיקאים". מאנה זק ועד טונה: בשבועות האחרונים צף לו גל דואטים מסקרנים, שעושים לנו בית ספר של ממש בשיתוף פעולה. בין אם זה טוב, מפתיע או מפוספס - זה בטוח עדיף מכלום.
הטבעי והטוב: מרגי ואנה זק - "הודי"
בשנים האחרונות, בצל הדיכאון העולמי הגובר, נוצר תת-ז'אנר שאי אפשר להתעלם ממנו, ונקרא לו "שירי טיקטוק", כאלה שנועדו מראש להתפוצץ באפליקציה הפופולרית. המאפיין המובהק ביותר שלהם: חלק ויראלי-בפוטנציה של 30-15 שניות, שלרוב ניתן להשתמש בו כתגובה למגוון יחסית רחב של סיטואציות. ובתחום הזה, אנה זק נהייתה מאסטרית. היא הצליחה להפוך את מספר הטלפון שלה לתולעת אוזניים, והקריאה "בוא תראה מה פספסת" מופיעה כבר בלמעלה מעשרות אלפי סרטונים. מרגי, לעומתה, מנסה להגיע לגבולות אחרים. בשנים האחרונות הוא במרדף אחר המעמד של "אמן אמיתי" ולפרוץ את גבולות "כוכב הנוער". הפריצה שלו באנגלית, הסטייל האנדרוגיני והמילים הכועסות מצליחות למצב אותו כיותר ממוזיקאי לילדים.
הדואט ביניהם היה יכול להפוך בקלות לסתם אצבע בעין של נועה קירל, האקסית והיריבה. ואמנם, אי אפשר שלא להשוות אותו ל"אמבולנס", הלהיט של קירל ומרגי האפלולי יחסית בווייב בילי-איילישי. "הודי" הוא ההיפך הגמור - ואיזה מזל שכך. אנה זק ומרגי מציגים שיתוף פעולה שבא הכי טבעי שיש, ויוצרים שיר פופ קליל עם השפעות אייטיזיות ומילים חמודות, שהוא פשוט כיף טהור עם פזמון שנדבק לראש, ובעיקר מעלה את השאלה - איך זה לא קרה עד עכשיו?
בתקופה המלחיצה והמעייפת בחודשים האחרונים, כשכולנו מרגישים קצת שמרקורי בנסיגה תמידית, "הודי" הוא בדיוק מה שהיינו צריכים - להיט טיקטוק קלאסי שירים אותנו. אנחנו לא צריכים לצפות מזק וממרגי להביא שיר רציני וכבד בהתאם לתקופה. להיפך: הם עשו בדיוק את מה שהם טובים בו, ואפילו בלי להיכנס לפינות רכילות מיותרות ומאוסות. פאן.
המפתיע והמושלם: ברי סחרוף ואילן פלד - "ומה נשאר"
לאורך השנים, היו כמה וכמה אמנים ישראלים שבחרו להשתמש בדמות. חלק עשו זאת כדי להסתתר מאחורי מישהו אחר - נונו, לדוגמה, מעידה על עצמה שבתור נעמי אהרוני גל יש לה פחות ביטחון עצמי; חלק משיקולים אמנותיים או הומוריסטיים, כמו רותם שפי הידועה גם כשפיטה (שהתחבאה גם בתוך דמות של שיבולת, למי שהספיק לשכוח). אך המסתורי מכולם הוא אילן פלד. הוא הפך את מירי פסקל, המורה לימונה וזמרת החתונות דנית לדמויות אייקוניות, יצר את ההמנון הגאה "טרילילי טרללה" וטבע כמה ביטויים בלתי-נשכחים, וכל זה מבלי להתראיין, בלי תעלולי יח"צ ובלי לחשוף את עצמו יותר מדי לציבור.
בשנה האחרונה פלד בחר לראשונה בכיוון אחר. הוא החל להוציא בשמו האמיתי שירים שהוא כתב, ומשחרר אותם באופן עצמאי. אחרי יותר מ-20 שנה בעין הציבור, הוא מסכים לקלף לראשונה את הדמות ולהראות מי הוא בעצם אילן פלד. ואם זה לא מפתיע מספיק, עכשיו הוא משתף פעולה עם אחד היוצרים האנושיים, האותנטיים והאהובים בישראל - ברי סחרוף. החיבור הזה, שהתקבל תחילה בהרמות גבה, הוליד את "ומה נשאר", שיר נוגע ולא מובן מאליו, שאת מילותיו אילן כתב בעצמו, שממשיך במסע הסרת הקליפה החיצונית והעוקצת וחושף אמת גדולה ולב ענק.
"ומה נשאר" הוא שיתוף פעולה מושלם בין שני מוזיקאים מוכשרים שהתאחדו למטרה פשוטה, לעשות מוזיקה טובה. זה לא שיר פופ מסחרי, וכנראה שהוא לא יככב במצעדי הגאווה, אבל זה שיר מלא כמיהה, קריאה לעזרה מכוח גדול יותר, ומילותיו מרחפות מעל הגיטרות והקצב שמאפיינים את סחרוף. פלד תמיד היה אמיץ, אבל זה כנראה הדבר הכי אמיץ שהוא עשה, ושיתוף הפעולה הזה רק מחמיא לו ומרים את האמת שלו גבוה-גבוה.
המרקיד: ג'ירפות, נטע ברזילי ו-DEGO - "מסיבה רעה"
אנשי ג'ירפות הם מהיוצרים המגניבים בישראל, וגם נטע ברזילי היא חברה ברשימה הזאת. בשני המקרים מדובר בכוחות יצירתיים ומסקרנים, שאוהבים לחקור את גבולות היצירה שלהם ולהתנסות בכלים חדשים, בסגנונות שונים ובשיתופי פעולה מגוונים, והפעם הם - וגם המפיק DEGO (אורן עמנואל) - התאחדו כדי ליצור יחד את "מסיבה רעה".
והתוצאה? לידיעת שמחה רוטמן ובצלאל סמוטריץ': כך נראית פשרה טובה. לא צריך "להתרכך": הקוליות של כהנא והאקסצנטריות של ברזילי, כששתיהן באקסטרים, יוצרות ביחד שיר דאנס כיפי שנותן טעם של עוד. "מסיבה רעה" הוא שיתוף פעולה שמרים ומחמיא לשני הצדדים, ומוציא מהם את הטוב ביותר. סלחו לי על הפרובוקציה, אבל יכול להיות שזה אפילו השיר הכי טוב של נטע עד היום.
נטע שרה על מסיבה רעה, כזאת שכולנו היינו בה בעבר - תחושת זרות, התבגרות מוקדמת מדי, להרגיש כמעט כלוא בגוף של עצמך. וכשאתה במסיבה רעה יש שתי אפשרויות: ללכת הביתה, או להישאר ולהתנחם במשני תודעה כאלה ואחרים. כאן בחרו באופציה שלישית: לרקוד. הקוראות אולי מכירות איך זה להיכנס לשירותי הנשים במסיבה ולהכיר את הבחורה השיכורה שהופכת בין רגע לחברה הכי טובה שלך. זה בדיוק התפקיד של נטע וג'ירפות במסיבה הרעה הזאת, ואיזה כיף לרקוד איתם.
והמפוספס: טונה ועדי אולמנסקי - "גוף"
באלבום האחרון ורווי השבחים של טיילור סוויפט, היא הבטיחה שיתוף פעולה עם כוכבת פופ אהובה אחרת, לנה דל ריי. אך כגודל הציפייה כגודל האכזבה - לנה דל ריי נדחקה כמעט אל מאחורי הקלעים ותורמת לשיר "Snow on the Beach" בקושי קולות רקע. ניכר שטונה קיבל השראה. "גוף" הוא לא שיתוף הפעולה הראשון של טונה ואולמנסקי, שני אמנים מוכשרים במיוחד בפני עצמם. באלבום "טונהפארק" שיצא ב-2017 הם הצהירו יחד ש"הכול זה בצוות"; ובשיר "פוטושופ" שיצא ב-2020 באלבום "2 בלילה" של אולמנסקי הם מביעים תקווה להמשיך להצליח במוזיקה, בנגד לביקורות של ההייטרים. אבל השנים עברו מאז, וטונה הפך לכוכב-על ולאייקון מוזיקה ישראלי. רק בימים האחרונים הוא, ביחד עם רביד פלוטניק, מכרו יחד אלפי כרטיסים ביום אחד להופעות המשותפות שלהם, וגם אם תיפתח הופעה נוספת הכרטיסים אליה ייגמרו כנראה בקלות. אולמנסקי, מהדמויות המקוריות במוזיקה הישראלית בעשור האחרון, נשארה לעומתו יחסית בשוליים, ועוד מחכה לפריצה.
"גוף" הוא שיר-טונה קלאסי, וזה תמיד עובד לו. הפלואו שלו מצוין, המילים חכמות, והוא חוזר שוב למוטיב החללית שמלווה אותו לאורך היצירה שלו. זה באמת-באמת שיר כיפי, שממשיך את הקו של האלבום המעולה האחרון שלו, "מזרח פרוע". באחת משורות הפתיחה של השיר הוא מצהיר: "יש לי גב". הוא צודק. יש לו גב מעשרות אלפי המעריצים שלו שמלווים אותו, והוא זכה בגב הזה ביושר. אבל האם הוא מספק את הגב הזה גם לשותפתו לשיר?
במקום להרים את שיתוף הפעולה, כפי שהיא יודעת לעשות בצורה הכי טובה שיש, עדי אולמנסקי מצטרפת לטונה בקולות רקע בפזמון בלבד, ושוב נדחקת למרבה הצער לשוליים. בניגוד לשיתופי פעולה קודמים של השניים, הפעם מדובר בפספוס. אולמנסקי יכולה הייתה לתרום הרבה יותר מכפי שתרמה בשיר הזה ומי שיוצאים בעיקר מופסדים הם אנחנו, כי "גוף" יכול היה להיות שיר ענק באמת עם כמה שינויים קלים במינונים.