במשך משהו כמו 24 שעות, המציאות בישראל שוב עלתה על כל דמיון. פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, הפגנות הענק לאורך הלילה, הדרמה הפוליטית והשביתה הכללית הובילו את ישראל ליום מתוח וכמעט סוריאליסטי. ממש כמו אותו מרץ מלפני שלוש שנים, שבו המגפה פלשה לתוך חיינו תוך השפלה של כל מה שהתרגלנו אליו, שוב הייתה תחושה באוויר כאילו כל כללי המשחק השתנו בבת אחת. הציבור הציב קווים אדומים לממשלה, והצליח לעצור אותה. כמעט כל מוסד שמכבד את עצמו עצר מלכת. הסדרת היחסים בין הרשויות? אתמול נראה כאילו הוסדרו מחדש היחסים בין האזרחים והפוליטיקאים: הראשונים דורשים לכתוב בעצמם את הסיפור המשותף שלהם.
אבל השחר של היום החדש בושש לבוא. ההצהרה המובטחת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר בשעות הבוקר פורסם כי הוא עתיד להכריז על עצירה של הליכי החקיקה להחלשת מערכת המשפט לאור כל הכרטיסים הצהובים שקיבל, תוכננה לשעה עשר בבוקר - ונדחתה. ומאז, מחכים לגודו. ועד שנתניהו יואיל בטובו לדבר, ובעוד המתח הולך וגדל לאורך שעות על שעות על שעות המתנה, בטלוויזיה עסקים כרגיל, כלומר: דיוני סרק אינסופיים, ניתוחים ממוחזרים והכי גרוע - פאנליסטים רעשניים ויועצים אסטרטגיים שמי יודע בשם מי הם מדברים עכשיו ולמה. מידע חדש כמעט ואין. ויכוחים ידועים מראש יש בשפע.
מה שכן, האווירה היא בכל זאת חגיגית, והקרנבל הזה הוא ססגוני. בין תמונות הדגלים ששטפו את ירושלים לבין יעל אודם מדווחת על מסוע בנתב"ג על מצבם של האומללים שכבר דמיינו סוף סוף איך הם נושמים לרגע אוויר אחר ומצאו את עצמם בוכים בדיוטי פרי, הכול נראה מעט הזוי. ומה אתם יודעים, אפילו ח"כ טלי גוטליב נתנה את ה"לא מיניה ולא מביי" שלה, שלא תגידו שאין אתנחתא קומית.
ממשיכים לחכות. הכתובית השקרית "מיד: נאום נתניהו" הופיעה לאורך זמנים אקראיים במהלך היום בכמה מהערוצים, כך שהמילה "מיד" נמתחה הרבה מעבר לגבולותיה. כשסוף עלה ראש הממשלה להצהיר את דבריו - מבלי לענות לשאלות של עיתונאים - היה זה נאום עם רטוריקה נבזית, של מי שביד אחד קורא "אחים אנחנו" כביכול כדי להרגיע את המחאה נגדו, וביד השנייה מתאר אותה כחסרת אחריות, "מלבה מלחמת אחים", לא אותנטית, ואיכשהו היא גם האם הרעה במשפט שלמה (!). הכל ברמז גס כמובן, עם מרחק הכחשה. מרוב שזה היה צפוי ומוכר, הנאום היה אנטי-קליימקס טלוויזיוני בסופו של יום סוחט. מי שציפה לראות בסוף הסאגה נאום מאחד של מנהיג שמבין את משמעות השבר בעם, גילה שוב סיסמאות ריקות ושיח רעיל. נתניהו עצמו נראה מודאג, ויש לו סיבות טובות. רבבות האנשים שיצאו שלשום לרחובות וצעקו שהגיעו מים עד נפש, לא באמת יקנו את השפה הכפולה הזו.
אבל אולי בכל זאת משהו כן השתנה וחלחל אל המסך. במהדורה של 12 תהה הכתב ירון אברהם אם כל הרצף הפוליטי ששודר בזה אחר זה - ההצהרות של נתניהו, גנץ ולפיד - לא מחטיא בעצם את הסיפור, ומה שבאמת צריך לעקוב אחריו עכשיו הוא לא התגובות של ראשי המפלגות - כי אם אלו של המפגינים שמכתיבים עכשיו את הטון, ולא ממש סופרים את הפוליטיקאים שמדברים בשמם.
והוא לא היה היחיד שהבין שמה שקורה בשטח חשוב בהרבה מההצהרות רוויות הפאתוס, ושמערכת היחסית האקטואלית בין הפוליטיקאים לאזרחים אכן השתנתה. נאום נתניהו? הנאום של תמיר סטיינמן, שדיווח מההפגנה הכפולה בבאר שבע, היה נוקב בהרבה. "ערב טוב, ערב מורכב, והאמת קצת עצוב כאן בבאר שבע", אמר סטיינמן ליונית לוי, כשעמד בין המפגינים תומכי החקיקה לבין המתנגדים לה ברחוב הראשי של בירת הנגב. פניו מביעות ייאוש מוחלט כשהוא מציג את שני הצדדים, מספר איך נמנע ברגע האחרון עימות אלים מאוד, ואילו קריאות הסתה מטורפות רצות בקבוצות הוואטסאפ. "את רואה את התמונה העצובה הזאת", הוא פנה למגישה, וכעבור זמן קצר סיכם את תחושותיו. "מדברים על פשרה הערב הזה, [אבל] מה שבטוח יישאר לדעתי, ועצוב לומר - בעיקר השנאה, השנאה שמורגשת כאן".
למרות ההכרעה הדרמטית שהובלעה בה, את ההצהרה הסתמית של נתניהו ספק אם נזכור. למרבה הצער, מה שתיאר סטיינמן בעצב גדול, עשוי להישאר איתנו עוד הרבה אחרי שכל הרפורמות האלה יעברו מן העולם.