עיבודים למשחקי מחשב נחשבו במשך שנים להשקעה חסרת סיכוי, הפינה המקוללת של עולם הקולנוע. אך הזמנים משתנים והחיים מפתיעים - כמו כל פינה מקוללת שיום אחד משתקע בה העסק הנכון, כמה עיבודים מוצלחים הפכו את הקלישאה הזאת לפחות ופחות רלוונטית. "ארקיין" של נטפליקס צברה מעריצים, "סוניק" ו"פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" הפתיעו לטובה ולפני רגע וחצי "האחרונים מבינינו" התקבלה בתשואות. זמן מושלם עבור ענקית המשחקים נינטנדו לתת צ'אנס נוסף לסרט על פי "האחים סופר מריו", 30 שנה אחרי שכבר ניסתה וכשלה בכך. הפעם היא עושה זאת בעזרת אולפן האנימציה אילומיניישן ("המיניונים", "החיים הסודיים של חיות המחמד") עם טון שמכוון בעיקר לקהל צעיר מאוד, אבל בלי לוותר על קריצות למעריצים הוותיקים.
בכל הנוגע לעלילה ולסיפור, "האחים סופר מריו - הסרט" לא מכוון גבוה. מריו ולואיג'י (כריס פראט וצ'ארלי דיי), זוג אחים ממוצא איטלקי המתגוררים עם משפחתם בברוקלין, מנסים להצליח בעסקי השרברבות. מריו הוא הנועז והאקטיבי, לואיג'י חששן ומסורבל יותר, וביחד הם נוטים להסתבך בצרות. יום אחד הצרות הללו מובילות אותם לצנרת התת קרקעית של העיר ניו יורק ולצינור משונה שמוביל אותם לעולם מקביל - נו, ההוא מהמשחקים.
לואיג'י נוחת ישר לתוך אזור מסוכן הנשלט על ידי באוזר הרשע (ג'ק בלאק), שמשתמש בכוח צבאי רב כדי להשתלט על העולם ממלכה אחר ממלכה. מריו מעט יותר בר מזל ומוצא את עצמו בממלכת הפטריות החמודה, שם מתגוררים אנשי-פטריה חביבים, המכונים טואודים, ונסיכתם האמיצה פיץ' (אניה טיילור ג'וי). בסיועו של טואוד נועז שגם עונה לשם טואוד (קיגן מייקל קי), מריו חובר אל הנסיכה במסעה לממלכת הג'ונגל השכנה, שם היא מקווה ליצור ברית צבאית. לצערו של מריו, כדי לזכות באמונם של השכנים הוא ייאלץ להילחם בדונקי קונג החזק (סת' רוגן) בזירה מרובת פלטפורמות ומלאה בקופסאות הפתעה עם שדרוגים וסיכונים - נו, כמו במשחקים.
כמו שאפשר לנחש מהעלילה הגנרית משהו, התסריט הוא לא הצד החזק של "האחים סופר מריו". זה לא שהוא רע, פשוט מאוד מוכר ונטול סיכונים. יש כאן את כל מה שהייתם מצפים לראות בסרט הרפתקאות לילדים: גיבור אנדרדוג שמגלה את כוחו, אויבים שהופכים לחברים, נבל מרושע שרוצה להשמיד את העולם, בדיחות מודעות לעצמן עבור ההורים, קצת מתח רומנטי וכמובן גם מסרים חיוביים שמצילים את המצב כשהכל נראה אבוד. חסרה רק הנשמה היתרה שהופכת את כל זה מתבנית לסיפור שעומד בפני עצמו.
למרבה ההפתעה, הסרט מסתדר לא רע גם בלי האקסטרה-מאמץ הזה. כל המאמץ שלא הושקע בכתיבת התסריט מתגלם בצד הוויזואלי של הסרט, שהוא צבעוני, יצירתי ועשיר בפרטים בלי להעמיס יותר מדי. בכל רגע משהו מעניין או חמוד מתרחש במרכז או ברקע ההתרחשות, כולל המון מחוות למשחקי מריו לאורך השנים. האנימציה יפה ושונה מספיק מזו של המשחקים האחרונים בזיכיון כדי להרגיש ייחודית. הרגעים שבהם מריו משתלב בגרסה תלת מימדית ואקספרסיבית מהרגיל של המשחק המוכר הם כיף גדול. הצבעוניות לא גולשת למתקתקות וההומור מוסיף טאץ' בוגר יותר לסיפור שהוא בסך הכל ילדותי למדי.
קאסט המדבבים-סלבז עושה עבודה טובה רוב הזמן, כשהמצטיין הברור הוא ג'ק בלאק שנמנע מהמניירות הקוליות שמזוהות איתו ונשאב לגמרי לדמותו של באוזר, לפחות עד שהוא מתחיל ג'אם סשן על הפסנתר ומזכיר לכולם מה הם כל כך אוהבים בו. החלש ביותר ברשימה הוא כנראה כריס פראט בתפקיד מריו, שעושה עבודה סולידית ונטולת ייחוד. נו, לפחות הוא חסך מאיתנו ניסיונות לחקות מבטא איטלקי של ברוקלין.
האמת, גם כשמסתכלים על הסיפור עצמו מגלים שבאוזר הוא דמות מהנה ומקורית יותר ממריו, והדבר נכון גם לפיץ', לטואוד, ללואיג'י ולדונקי קונג. כולם מקבלים רגעי זוהר של אקשן ורגש, בעוד מריו נשאר כל הזמן הבחור הנחמד שרוצה לעשות את הדבר הנכון וזהו. אולי זאת הסיבה שהסרט נשאר בסדר גמור ולא הרבה מעבר: האחים מריו הם בעצם האח מריו, כי לואיג'י בקושי עושה משהו כל הסרט והמסע הרגשי שמריו עובר לא באמת מעניין. אם חיפשתם מקבילה לבנים של "לשבור את הקרח" תאלצו להמשיך לחפש.
אז כנראה ש"האחים סופר מריו" לא יהפוך לקלאסיקת ילדים שתיזכר שנים קדימה, אבל הוא גם לא ממש ג'אנק פוד. כבילוי עם הילדים לפסח מדובר באחת האופציות הטובות שיש לקולנוע להציע בימים אלה - והיי, הוא נגמר תוך שעה וחצי בלבד! מה זה פה, 1993?