קבוצת תמיכה מתכנסת מדי שבוע באולם ספורט בניו אורלינס. הנוהל הרגיל - כיסאות מתקפלים, עמדת קפה קטנה בצד, סיפורים קורעי לב, מדריך שעוזר לחברי הקבוצה לתאר במילים את הכאב והקושי. הקבוצה הזו מיועדת למי שמצאו את עצמם ועצמן במערכות יחסים מתעללות ורעילות. משתתף אחד, עם חליפה מרופטת ולכלוך מתחת לציפורניים, אף פעם לא משתף משהו משלו. הוא יושב מאחור, מקשיב לסיפורים ושותק. שמו הוא רנפילד, רוברט מונטגיו רנפילד. כבר שנים רבות שהוא חי מחוץ לחברה האנושית, כמעט שקוף בעיני בני מינו, חיוור, מלוכלך ובעל מראה כללי של הומלס. רנפילד (ניקולס הולט, "מקס הזועם: כביש הזעם") יוצא החוצה בעיקר בשביל סידורים ושליחויות עבור הבוס התובעני שלצידו הוא מתגורר. אחד, הרוזן דרקולה (ניקולס קייג').
הסרט מתרחש בתקופה עמוסה במיוחד בעבודה, כי דרקולה בדיוק התפרק לחתיכות בקרב עם ציידי ערפדים ותלוי במזון שרנפילד מביא לו כדי לזרז את ההתחדשות של הגוף שלו. רנפילד מעדיף לרצוח טיפוסים מפוקפקים, נניח המניאקים שפוגעים בחבריו מקבוצת התמיכה, אבל דרקולה מעדיף קורבנות טהורי לב - זוגות מאוהבים, נזירות או "אוטובוס מלא מעודדות" - שערכם התזונתי גבוה יותר. בעודו קרוע בין משבר קיומי לסינג'ורים רצחניים, רנפילד פוגש את רבקה (אקוופינה, "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות"), שוטרת אידיאליסטית עם יד קלה על השורש "פאק". היחס האנושי שהיא מעניקה לו מעורר בו השראה לחזור למוטב, אבל האם זה בכלל אפשרי?
"רנפילד", קומדיית אימה ואקשן חדשה, היא כנראה היצירה הראשונה להעמיד במרכז הבמה את בן הלוויה של הערפד המפורסם בעולם. רנפילד הופיע לראשונה בספר המכונן "דרקולה" של ברם סטוקר, אך דמותו המוכרת שונה מאוד מזו המקורית. בספר, ר.מ רנפילד הוא מטופל בבית חולים פסיכיאטרי שאוכל חרקים וציפורים. החרקים הם מתנות מדרקולה, שהבטיח להעניק לו חיי נצח אם יסגוד לו ויעשה כרצונו. אבל אז הערפד מתכנן לפגוע במינה, היחידה שעדיין רואה ברנפילד אדם ולא מקרה רפואי, כלי משחק או מפלצת. כדי להציל אותה הוא מתנער לכמה רגעים מההשפעה הרגשית והעל-טבעית של דרקולה עליו, אך משלם על כך בחייו.
בקולנוע ובטלוויזיה הדמות הזו התגלגלה למשהו אחר - מעין משרת שעוזר לדרקולה במזימותיו ועל הדרך מגלה לצופים שהאדון הוא חתיכת מפלצת שדוחפת אנשים אל הקצה. הגרסה המשפיעה והאייקונית ביותר היא זו שגילם דוויט פריי בסרט "דרקולה" משנת 1931, שנשלח אל טירתו של הרוזן במסגרת עבודתו כסוכן נדל"ן אבל חוזר משם שונה, פעור עיניים ועם צחוק מלחיץ. בעיבודים השונים לאורך כמעט מאה שנה הוא שימש כאיש סודו ובן לוויתו האנושי של הערפד, משרת, סוכן נדל"ן או עורך דין עבורו, לא פעם עם נטייה לצחקק ולנשנש חרקים.
ובחזרה ל-2023 - "רנפילד" הוא גירסה מילניאלית למדי של סיפור דרקולה, עם שיר של ליזו בפסקול והשוואות ליחסים רומנטיים או לשוק העבודה הקפיטליסטי. גם כאן רנפילד הוא סוכן נדל"ן שנשבה בקסמו של דרקולה וזנח את חייו הנורמטיביים כדי לשרת אותו בנאמנות. בתמורה הוא זכה בנעורי נצח וכוחות על, אותם הוא מפעיל כמובן בעזרת אכילת חרקים. כשהוא מפקפק בבחירות שעשה, דרקולה מפעיל עליו מניפולציות ומבהיר שלא מחכה לו שום דבר טוב יותר בחוץ. רבקה היא מעין מקבילה למינה, התגלמות הצד הטוב והמוסרי של האנושות, הנאבקת בקולגות המושחתים שלה ובפשע המשתולל בעיר (וגם מקללת המון, כאמור). בהשראתה ובעזרת קבוצת התמיכה שלו, השולייה בונה לו חיים עצמאיים בזמן שהבוס שלו מתאושש בהדרגה - והוא ממש לא מרוצה.
יש לסרט כמה וכמה פגמים בכתיבה ובבימוי. העלילה קצת מחוררת ומאבדת גובה לקראת הסוף, הטון לא עקבי ויש לו כמה יציאות אידיוטיות לגמרי. הבחירה להפוך את רנפילד למעין גיבור-על שמעיף לאנשים את הראש בבעיטה אחרי שהוא נותן ביס בג'וק אולי מצחיקה, אבל גם גורמת לסרט להרגיש קצת כמו מערכון או פרודיה. כשזה המצב, קצת יותר קשה לקחת את גיבור הסרט ברצינות כשהוא מדבר על רגשותיו המעונים רגע אחר כך.
אם אתם מסוגלים לחיות עם כל זה, יש גם הרבה דברים להנות מהם. נתחיל עם השחקן ששולט בסרט ביד רמה - ניקולס קייג', שנותן כאן הופעה משוגעת כמו שהיא חיננית. מעטים השחקנים שמתחייבים לדמות כמו שקייג' מסוגל לעשות, וכאן הוא נותן את כל כולו - הוא מרושע, הוא מקסים, הוא מצחיק, הוא מבעית, הוא יודע בדיוק באיזה סוג של סרט הוא נמצא ונראה שהוא נהנה מכל שנייה. בכלל, אין מישהו בקאסט הזה שלא כיף איתו - ניקולס הולט מתוק למדי ומעורר הזדהות לרגעים, אקוופינה עושה בהצלחה את השטיק הרגיל שלה וגם בן שוורץ ("אפטר פארטי") בא לעשות שטויות בתור מאפיונר טמבל שמסתבך עם רנפילד בטעות.
מעבר לדמויות המהנות, יש פה סיפור בעל ערך ועניין, למרות הפגמים. גם כשהסרט בשיא המטופשות שלו, מתגנבים לסצנה דיאלוגים מוצלחים או בדיחות טובות. בכלל, יש כאן המון רמות וגוונים של הומור: הצחקות זולות כמו אנשים שצועקים "וואט דה פאק" ברגע הנכון, בדיחות מתוחכמות יותר שבונות על ההיכרות של הצופים עם קלישאות ערפדים או שיח עזרה עצמית, כמה בדיחות מגעילות לאללה וגם נגיעות ויזואליות חמודות כמו דרקולה שותה דם בכוס מרטיני עם גלגלי עיניים במקום זיתים.
מתחת לכל הדם, היזע והגועל נפש יש לסרט הזה גם צד רגשי שאמור להפוך אותו ליותר מסתם בי-מובי עם שחקנים מוכרים. הבמאי כריס מקיי אחראי גם ל"לגו באטמן" המבריק, שצלל לפסיכולוגיה של באטמן בצורה ישירה, מצחיקה אבל גם חכמה במפתיע. כאן הוא מנסה לעשות משהו דומה, אבל עובד עם תסריט פחות טוב במידה משמעותית, כך שההצלחה היא חלקית בלבד.
הסרט לא הולך לפיתרון הקל ומתרץ את השליטה של דרקולה בכוחות על-חושיים, אלא מציג אותה בהקשר של יחסי מנצל-מנוצל מורכבים וכואבים, כך שקבוצת התמיכה באמת מאפשרת לו למצוא נחמה ופתרונות. מעניין גם שהסרט לא מתחייב רק לשיח הטיפולי-מעצים כפשוטו, ומרשה לרנפילד ליצור גרסה מוקצנת שלו, כשהוא רץ בהתלהבות מקיצון לקיצון ומכסה את כל הדירה שלו בפוסטרים קיטשיים עם חיזוקים ופתגמים מעודדים.
עזיבת מערכת יחסים מתעללת היא תהליך ארוך וקשה, כזה שיש בו רגעי שבר וחזרות לאחור. הסרט מודע לזה, גם אם לרגע קצר. הרי אנחנו עדיין בסרט אקשן, אז מתישהו הסיפור הזה נדחק הצידה בשביל רצף של איברים נתלשים וקרבות עם המאפיה. בבירור היו כאן כוונות טובות אז זה ממש לא אסון, אבל עדיין הסרט מסתיים עם תחושה מסוימת של פספוס.