בפרפרזה על הפתיחה הידועה של הספר "נוצות" מאת חיים באר, ניתן לומר שגם לידתה של רשימה זאת נעוצה בתחושה מתסכלת של עצב והחמצה. כשנכתבו שורות אלו עדיין לא נודע לי דבר מותו של יהונתן גפן, עוד אחד מבניה היקרים של נהלל.
קול זעקה עף גבוה
על שדות עמק יזרעאל
כבר כשנודע לי בערב החג השני של פסח על פטירתו של הסופר מאיר שלו, החלטתי שאני רוצה לנסוע להלוויה. יותר מזה, החלטתי שבאותה הזדמנות, קודרת ועצובה כמובן, אשכים קום ואסע לבקר בנהלל - מושב העובדים הראשון שהוקם בארץ בח' באלול תרפ"א, עם העיגול המפורסם שבו יש 75 משקים חקלאיים, ועוד מספר משקים זהה שהוקם מסביב לעיגול המקורי. אבל המטרה האמיתית של הביקור הייתה הרצון לבקר בביתה של טוניה בן ברק, סבתו של שלו, גיבורת הספר שלו "הדבר היה ככה" שיצא לאור לפני 14 שנה בהוצאת עם עובד, הוצאת הספרים שהייתה האכסנייה הקבועה כמעט של כל ספריו של שלו, למבוגרים וגם לילדים.
כל פעם כשאני נוסע לבקר את אחי ובת זוגו שגרים בישוב אלון הגליל לא רחוק משם, או כשאנחנו מטפסים על פסגת המוחרקה בכרמל ומשקיפים משם על הנוף המרהיב של עמק יזרעאל, אני נזכר במסע שעשה שלו בהיותו ילד בן חמש. הוא צעד ברגל מוקדם בבוקר משכונת קרית משה בירושלים, שם גר באותה עת עם הוריו - יצחק שלו, המשורר והמורה לתנ"ך, ובתיה אמו, בתה של טוניה - עד לשכונת גאולה. משם עם מוטקה חבינסקי, נהג מכלית החלב של נהלל, "הטנקר שלנו", או ה"מק דיזל" של הכפר, שהיה מביא להוריו של שלו חבילה שהכינו סבא אהרון וסבתא טוניה לבתם "אשר בגולת העיר הדוויה", ובדרך חזרה היה לוקח את הילד הנרגש לביקור אצל המשפחה של אמו בנהלל.
כשהם היו מגיעים למוצאו של ואדי מילח, שהכל קראו לו ואדי מילק, ליד יקנעם, והעמק נפרס לפניו באחת, הרגיש שלו כאילו הוא מגיע "אל עברו האחר, הטוב של העולם...". את אותה תחושה מרחיבת לב ומרעננת ביקשתי גם אני ללכוד באותו יום שישי של ההלוויה - בתור פיצוי או בתור נחמה קטנה על לכתו של סופר יקר. לך תדע.
השמיים התבהרו סוף סוף וצוחצחו אחרי יומיים מעיקים של גשם בלתי צפוי, ואני ערכתי לי תכנית מפורטת איך אני משכים קום, יוצא בזמן מהמקום שבו אני גר במרכז הארץ, לא רחוק משדה התעופה, ובלב מתרונן יוצא עם שחר כמו שהיינו יוצאים פעם מזמן לעבוד במטעי הבננות בעמק "שלי". אולי אם יתמזל מזלי אזכה אפילו לפגוש בנהלל את אחד מצאצאיה של האתון עָה, החכמה והמוצלחת מכל אתוני העמק ואולי מכל חמורי תבל - זאת ששימשה לשלו השראה לדמותו של החמור קאצ'קה, אחד מגיבוריו של "רומן רוסי" - הספר הראשון שהוציא לפני 35 שנה. אותו חמור שבלילות היה מתעופף מהאורווה שלו בפלשתינה עד לארמון בקינגהאם בלונדון לנהל שיחות עם מלך אנגליה על גורל ההתיישבות העובדת ועל עתיד הציונות.
בכל פעם - בעיקר בסופי שבוע ובערבי חג - כשאני רואה מחלון ביתי את טורי המכוניות שמסתערות על דרכי הגישה לנמל התעופה, או כשאני קורא על תורי הענק שמשתרכים בתוך הטרמינל, אני שב ונזכר בשורות האלה של שלו ובקסמה הגדול של הספרות - איך בכמה נגיעות פשוטות על המקלדת, או בלחיצה קלה על עט הנובע שבו היה שלו נוהג לכתוב, אפשר לגרום לאתון פשוטה מהעמק להתעופף בלילה בקלות, בלי הצורך לבלות שעות בהמתנה מורטת עצבים בתור לביקורת הדרכונים בנתב"ג.
אבל כדרכן של תכניות מפורטות וחלומות שאתה דוחק בהם להתממש - ממש מצליף באחוריהם ומדהיר אותם כדרך שמצליפים לא עלינו בסוס - גם התכנית שלי לא צלחה. איכשהו, כעכביש שלא מצליח להיחלץ מהקורים שהוא עצמו טווה, לא הצלחתי להיחלץ מסבך של תכניות קודמות וסידורים של יום שישי בבוקר, והגעתי לנהלל רק סמוך מאוד למועד ההלוויה.
כך שמלבד העצב על פטירתו בטרם עת של שלו, נדבקה בי באותו בוקר, כמו הכנימה שהייתה נדבקת לאשכוליות שהיינו קוטפים מוקדם מאוד בבוקר בפרדס בדרך לבית שאן, גם תחושה מדכדכת של פספוס והחמצה.
הנה, גם הפעם לא אזכה לראות את שדרת הברושים, ואת עץ ההדר המיוחד שסבא אהרון הרכיב על כנה אחת של חושחש, ושהניב "אגסים, שזיפים ואננס", ואת שק הגבינה הנוטף של סבתא טוניה, וכמובן לא את חדר האמבטיה עם האריחים הלבנים והמבהיקים שבו היה מונח במשך ארבעים שנה אחר כבוד ה"סוויפר", אותו שואב אבק אגדי ששלח להם דוד ישעיהו, ה"בוגד הכפול", שבניגוד לאחיו שעלה לארץ לייבש את הביצות בעמק, שינה את שמו לסם, ונסע לעשות "ביזנס" באמריקה.
כמו שאתם מבינים, רשימת ביקורת "רגילה" כבר לא תהיה פה, אלא יותר רשימה של געגוע. רבים כבר כתבו ביקורות לפניי, וגם אני, אם להודות על האמת, לא שבעתי כל כך נחת מספרו האחרון של שלו. רבים, יש לומר, קצפו אפילו על הפופולריות העצומה שבה זכו ספריו של שלו. חבר אחד מבקר התנפל בזמנו בשצף קצף לא ברור על הספר "הדבר היה ככה", שגם אחרי שנים וגם אחרי קריאה נשנית וחוזרת אני מוצא אותו רב קסם.
זה ספר מתוחכם מאוד, שכמו שכתב בצדק רב חוקר הספרות פרופ' אריאל הירשפלד, הוא לא רק שיר געגוע ונוסטלגיה לעמק, אלא ספר על מהות העניין הזה שנקרא כתיבה. איך לשׁים ואופים את פרטי המציאות. איך גורמים לבדיות הכי גדולות לצמוח באורח פלא מתוך קרקע המציאות.
אז זה הזמן להגיד שלום לזה ש"הוא שכבר איננה", כמו שהיה נהוג לומר במשפחתו של שלו כל פעם כשהיו נפגשים בהלוויות, מרמזים על כך ששלו היה קרוב יותר אצל הדמויות הנשיות במשפחה, לא פחות מאשר לאיכרים גבוהי הקומה ותכולי העיניים שפגש במושב. נשים שיודעות לספר סיפור כמו ששלו ידע.
להגיד שלום למרות שמרבית מגיבורי ספריו כבר אינם בחיים, ועכשיו גם שלו איננו, וגם עץ ההדר המיוחד של סבא אהרון נעקר. להגיד שלום ולרצות להאמין שעוד יצמחו כאן סיפורים בלתי נשכחים כמו שהוא כתב. לא חשוב אם אמת הם או בדיה.