בעוד הקולנוע הדוקומנטרי נתפס לא פעם (שלא בצדק) כז'אנר רציני ויבש, סרטי דוקו-מוזיקה הם המרענן הרשמי של כל פסטיבל קולנוע. כשהוא עשוי היטב, סרט כזה יכול לשמש ככרטיס ביקור יעיל במיוחד שמייצר מעריצים חדשים שנים קדימה למושאי התיעוד. זה מה שהופך את תת הז'אנר המסוים הזה גם לפגיע - האינטרס היח"צני יכול להפוך את היצירה לכמעט סרט תדמית, נקייה מרגעי שפל או מהצדדים המורכבים והבעייתיים יותר של אותו מוזיקאי או להקה.
"ימי הפיק" (בהמשך ביס דוקו), המגולל את סיפור חיי שלו המוזיקאי והאייקון צביקה פיק, לא נופל למלכודת הזאת. תשאלו את יזהר כהן, שהתפרץ לדברי היוצרים בבכורת הסרט, כדי להכריז שבעיניו "נעשה עוול" לאמן שהלך לעולמו בקיץ האחרון. לא ידוע לאיזה חלק מהסרט כהן התכוון בדיוק, אבל קל להבין למה הוא הרגיש ככה - מהסרט עולה סיפור שיש בו הרבה החמצה וכאב. סרטם של שי להב ורון עומר מתעד את הקריירה של פיק מרגעיה הראשונים ועד למותו הטרגי לפני כשנה, ולא פעם ההתמקדות בו היא דווקא בצדדים שמתגלים על דמותו של פיק ברגעים הנמוכים יותר של הקריירה שלו.
הסרט כולל את הריאיון האחרון של פיק, שצולם שלושה חודשים לפני מותו, לצד חומרי ארכיון ושיחות עם אנשים שהכירו ועבדו לצידו של פיק לאורך השנים או פרשנים כמו קובי אוז, שי כרם (שלא מזמן כבש את המסך בעצמו ב"דנה קמה") או יואב קוטנר. כל אלה בונים דמות רבת סתירות ורבדים: וורקוהוליק המתקשה לתחזק קשרים חברתיים, פלרטטן שיודע ואוהב להקסים נשים, כוכב פופ חלוצי שתמיד חשב על הצעד הבא אבל גם התקשה להתאים את עצמו לשינויי התקופה, נציג האאוטסיידרים שחגג את כל מה שנוצץ ומוגזם אבל גם התגאה בלימודיו בקונסרבטוריון וחלם על הערכה כמוזיקאי "רציני".
יוצרים אחרים אולי היו בוחרים להקדיש את מירב זמן המסך להצלחות והישגים, אבל המטרה של "ימי הפיק" היא לפענח לא רק את דמותו של פיק כיוצר וכאדם, אלא כתופעה. וכשמדברים על פיק כתופעה תרבותית קשה להתעלם מהפיל בחדר - תקופת השפל הארוכה שבה נחשב פיק להאז-בין ואפילו לבדיחה. במובנים מסוימים, הסרט מלמד אותנו יותר על אישיותו הייחודית של פיק דרך הכישלונות והשנים השחונות שלו. המשתתפים הרי חוזרים ומשבחים את הכישרון והאומץ של פיק ובונים סביבו הילה של אנדרדוג פורץ דרך, אך הם לא מסתירים גם את הצדדים האחרים שלו, מהמקרים שבהם נמנע מתשלום למי ששיתפו איתו פעולה לכאלה שבהם התקשה לחלוק את הזרקור עם אחרים. כך, למשל, מזכיר כרם את העובדה שאחרי הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון עם השיר שהלחין, פיק טען שבביצועו השיר היה זוכה. כרם הזכיר לו שהשיר אכן זכה, ופיק התעקש "אבל עם יותר ניקוד".
הבחירה להתמודד עם "הקושי" הזה דווקא על ידי צלילה לתוכו והתעמקות בסיבות לו ובתוצאותיו ראויה להערכה, כי לדמות מרתקת וחשובה כמו צביקה פיק מגיע סרט שיכיל את הדמות הזו במלואה. הוא עושה את כל זה בלי מוסרנות או הטפות מוסר, גם בלי פנטזיות ורודות על כך ש"לפעמים חלומות מתגשמים". זה לא נעים ולרגעים זה כואב, אבל זו גם האמת.
גם "המרד של עמוס" (בהמשך ביס דוקו) הוא דיוקן של דמות כריזמטית שחוותה רגעי שיא ושפל, רק שהפעם לא מדובר במוזיקאי פורץ דרך אלא בחלוץ מסוג שונה לגמרי - מייסד טלגראס עמוס דב סילבר. סרטו של דן שדור ("לפני המהפכה", "קינג ביבי") לא בוחר בזווית הטרו-קריימית האופנתית וגם לא מתמקד בעלייתה ונפילתה של הקהילה שחיברה דרך הטלגרם בין סוחרים לצרכני קנאביס, אלא בוחר להפוך את טלגראס לעוד פרק מחייו של האיש מאחוריה. פרק ארוך, משמעותי ורב השפעה, אבל עדיין רק חלק מסיפור גדול יותר על מנהיג מלידה ואדם רב כישורים, שפעולותיו הוכתבו במידה רבה מהדחייה והזעם שלו כלפי הממסד ובעלי הכוח, יהיו מי שיהיו.
הסרט מתחיל במעצרו המתוקשר של סילבר במרץ 2019 בקייב, שהתרחש בשעה הסמלית 4:20 לפנות בוקר. משם והלאה אנחנו חוזרים להתבגרותו במשפחה דתית ובישיבה, ממשיכים איתו לעזיבת הדת והגיוס לצה"ל, חווים איתו את האימה שבאשפוז כפוי וחוזים בו הופך לדמות בולטת ומשפיעה במאבק למען לגליזציה של קנאביס בישראל. אחד המאפיינים הבולטים של "המרד" הוא השימוש שהוא עושה באנימציה - במובן מסוים מדובר באילוץ - תחליף לראיון מצולם - שמעניק צד ויזואלי לשיחה שבה מגולל סילבר את סיפורו בפני היוצרים, אבל יש בו גם צד אחר. הצפייה בדמותו המצוירת של סילבר, מילד לנער ועד לבגרותו, יוצרת הזדהות ואינטימיות של ממש עם גיבור הסרט. תוסיפו לזה את דברי השבח וההלל שמספרים עליו חבריו, הקולגות לשעבר בטלגראס ובעיקר הרב שלימד אותו בישיבה - שתיאר אותו כתלמיד מצטיין מהסוג שהופך ל"פוסק הדור". מה קיבלתם?
"המרד של עמוס" הוא לא סרט שמצדד בגיבור שלו באופן מוחלט, אבל לרגעים הוא מתמסר בעצמו לקסם שגרם לכל כך הרבה אנשים לתפוס את סילבר כמשהו בין רובין הוד למשיח. זה אפקטיבי, לפעמים אפילו אפקטיבי מדי, כי כשאנחנו מתחילים לשמוע על איומים ששלח לעיתונאית או לשלטון היחיד שהנהיג בטלגראס זה כבר מעט מדי מאוחר מדי. שוב ושוב אנחנו שומעים על החשיבות של טלגראס, המהפכה שהובילה וההתפתחויות המפתיעות שנגזרו ממנה, בעוד שאלות רחבות ומסקרנות על הצורה שבה פעלה או מצבה היום לא לגמרי מפוענחות. זה עדיין סרט מוצלח שכל מי שאפילו קצת התעניין בפרשה ימצא בו עניין, אבל הבחירה להתמקד בדמות אחת מעט מגבילה את היכולת שלו לתאר את התופעה באופן שלם.
טראומות נוראיות, טקטיקות שונות
בשנות השמונים נדדה מיכל בן חורין בין בתי כלא בארצות הברית כדי לפגוש את האנשים המפחידים והמסקרנים ביותר בעולם - רוצחים סדרתיים מפורסמים כמו צ'ארלס מנסון ו"הנייט סטוקר" ריצארד רמירז. מעשי הזוועה שביצעו סוקרו היטב בשידורי חדשות מאיימים, מה שהפך אותם לצ'יזבטים מהחיים האמיתיים, מקבילה אפלה לגיבורי תרבות. בסרט "האסירה X" שביימה לימור פנחסוב (בהמשך בכאן 11), צופה בן חורין מחדש בראיונות שצילמה עם אותם פסיכופתים מאיימים, כשסיפורה האישי נמהל בדמויותיהם המתעתעות ובסיפור חייו של מי ששינה את חייה לנצח - אביה החורג מוטקה קידר, המוכר יותר בכינוי "האסיר X", איש מודיעין ישראלי שנאסר באשמת רצח, וכפי שאומר התקציר, בעיניה של הבת הוא "האיש שפגע בה, והפסיכופת הגדול מכולם".
השימוש של פנחסוב בעריכה ובחיבור בין צירי זמן, דמויות ותחושות סותרות לא פחות ממבריק, ומעניק עומק ועוצמה לסיפורה של בן חורין שמתעלה על כל תיאור כרונולוגי. הרבה מכוחו של הסרט נובע מהגיבורה שלו - אישה מבריקה, רגישה וחד פעמית, שמתארת סיפור חיים שהוא בו זמנית בלתי נתפס ומעורר הזדהות לחלוטין. אין שום דבר מובן מאליו בבחירות שהיא עושה, אבל היא מספרת עליהן בצורה שמקשה מאוד על הצופה לא להבין אותה. גם כשהיא עושה את הדבר הלא נכון, ברור לנו לגמרי מדוע הוא הרגיש כמו ההחלטה המתבקשת באותו רגע.
הרצון לפענח מה עובר בראשו של רוצח סדרתי פסיכופת הניבה אין ספור יצירות, אפילו ז'אנרים שלמים. ועדיין, הזווית של "האסירה X" היא ייחודית כפי שהיא מרתקת. בן חורין איננה בלשית או סוכנת FBI, גם לא בת של קורבן רצח המחפשת נקמה, אלא אישה "מין השורה" שמצאה את עצמה נמשכת שוב ושוב למקומות האפלים ביותר בנפש האנושית. היא לא מעניקה לאף אחד ממרואייניה חנינה או פטור מאחריות, אבל מישירה מבט אמיץ אל הכאב שעיצב אותן. הנוכחות של קידר בחייה גזלה ממנה את ילדותה ותמימותה, ולא רק שהיא סירבה לוותר על חייה שלה - היא התעקשה לנסות להבין, להסביר לעצמה איך נולדות מפלצות כאלה, ואיפה מתחילה ונגמרת האנושיות שלהן.
השחקנית נור פיבק נוקטת בגישה אחרת לגמרי לנושא דומה, בסרט שביימה ובו היא גם משחקת את עצמה - "הרף התחתון ביותר" (בהמשך ביס דוקו). פיבק גייסה צוות שחקנים ושחקניות, הציבה שולחן לעיני המצלמות וביימה שחזור של ההליך המשפטי כנגד האיש שפגע בה מינית כשהייתה בת תשע בלבד. רוב הזמן התמונה שנגלית לעינינו היא מינימליסטית: אנשים יושבים סביב שולחן ומקריאים, כמו בחזרה לקראת צילומי סרט, את התמלולים האמיתיים מבית המשפט.
לפעמים משתלבים בסיפור גם חומרי חקירה וראיות - דפים מיומנה של פיבק, צילום מנעוריה או מעימות משטרתי - לצד ציורי ילדות המתעוררים לחיים ברגעים קשים במיוחד. בסצינה מטלטלת אחת גם השפה הקולנועית משתנה, ומהקראת תסריט אנחנו עוברים לסצנה "רגילה" שבה פיבק משחזרת רגע שללא ספק היה אחד הקשים והתובעניים שעברה אי פעם. כל התוספות הללו מעשירות את הסרט ומציגות את הקול המקורי והצלול של פיבק כיוצרת, אבל האמת היא שגם הסצנות הארוכות והמייסרות סביב השולחן מצליחות לרתק את הצופה למסך כפי שהן.
איך זה קורה? פשוט מאוד - משחק מעולה של צוות השחקנים והתסריט שקיבלו לידיהם, טקסט כל כך קיצוני שפשוט אי אפשר להמציא אותו. עורכת הדין מצד ההגנה (המגולמת על ידי עידית טופרסון) מאשימה את פיבק בכך שבדתה התעללות בילדות כדי להתמודד עם מצוקה כלכלית, ועל אף שהיא נדרשת שוב ושוב לנהוג במתלוננת בכבוד בסיסי היא ממשיכה לנסות ולמסגר אותה כשקרנית, מניפולטיבית או סתם "בחורה בעייתית". המפגש בין הסוגייה הכל-כך רגישה הזו ללקסיקון המשפטי הקר יוצרים רגעי אבסורד מדהימים, בראשם סצנה הזויה שבה השופט והפרקליטות משני צידי המתרס דנים למשך בסוגיה מהו הגיל הממוצע לתלמידי כיתה ד'.
זה סרט מבעית, שובר לב ולרגעים גם מצחיק, שאומר הרבה בלי להכתיב לצופיו איך להרגיש ומה לחשוב. יש כאן ביקורת ברורה כלפי בית המשפט וגם דמות "נבל" מטרידה מאוד, אבל הסרט מאפשר לפיבק להתעמת בראש ובראשונה עם השדים שלה עצמה. התוצאה היא יצירה קשה לעיכול שנוגעת בסוגיות שקשה עד בלתי אפשרי ליישב עד הסוף, בלי להתחמק מהחלקים המחליאים ביותר של הסיטואציה הנפיצה ממילא.