פעם בכמה זמן הוליווד מאמצת שחקן או שחקנית תוצרת חוץ, שכבר הוכיחו את יכולותיהם בהפקות אירופיות. לפעמים מסתפקים בהופעת אורח פה ושם, כשהגיבור האמריקני קופץ לביקור בפריז או ברומא, ובמקרים אחרים הניסיון מצליח ומוביל לקריירה בינלאומית משגשגת. לאה סדו שייכת לסוג השני. בראשית דרכה המקצועית היא שילבה תפקידים מרשימים במולדתה, צרפת, עם תפקידים קטנים ב"חצות בפריז" וב"רובין הוד" של רידלי סקוט, ואפילו הפציעה לרגע ב"ממזרים חסרי כבוד". הפריצה הגדולה שלה הגיעה בסרט "כחול הוא הצבע החם ביותר", שזיכה אותה בפרס לומייר ובו גילמה את האמנית כחולת השיער שמטלטלת את חייה של הגיבורה אדל.
מאז סדו הופיעה בסרטים של ווס אנדרסון, יורגוס לנתימוס, קסבייה דולאן ודיוויד קרוננברג, כיכבה בסרטים צרפתיים כמו "סאן לורן", "היפה והחיה" ו"יומנה של חדרנית", לוהקה לפרק הבא של סרטי "חולית" וגם עשתה את הבלתי ייאמן וגרמה לג'יימס בונד לנטוש, לפחות זמנית, את הג'וב לטובת זוגיות יציבה. היא שחקנית מגוונת ומוכשרת להפליא, גם אם לעיתים קרובות היא מלוהקת בהתאם לטייפקאסט של מושא אהבה או מוזה מקסימה וזוהרת. ב"בוקר יפה אחד", סרטה החדש של הבמאית מיה הנסן לאב שעולה השבוע למסכים, היא עושה משהו שונה לגמרי: תפקיד מורכב ועדין של אישה המטפלת באביה החולה במחלה נוירודגנרטיבית, פרופסור אהוב לפילוסופיה שהולך ומאבד קשר עם המציאות. האישה, סנדרה שמה, מוצאת את עצמה מתמודדת עם מצבו בשתי חזיתות - הביורוקרטית והפרקטית, אבל גם הרגשית. את ההתמודדות הזו היא עושה כשלצידה בתה בת ה-8, אותה היא מגדלת לבדה, וגם חבר של בעלה המנוח, שהקשר איתו מלבלב במהירות ובפתאומיות על אף העובדה שהוא נשוי.
"אני מרגישה שזו הפעם הראשונה ששיחקתי פשוט אישה רגילה. סנדרה היא דמות הרבה יותר מקורקעת למציאות, אבל כמובן שגם בה אפשר להתאהב, לא פחות מדמויות אחרות שגילמתי", היא מספרת בריאיון לכבוד יציאת הסרט. "אני אוהבת לשחק דמויות שיש בהן משהו טבעי מאוד, אבל גם פגיע ופתוח. כאלה שלא חושבת על איך הן נראות. אנחנו חיים בעולם שבו שחקניות צריכות להיות מאוד בשליטה לגבי המראה שלהן, עם אינסטגרם והפילטרים, האיפור, הזוהר, הכל. התחושה היא שאין לך, כצופה, גישה אמיתית אליהן. אז זה נהדר כשמגיע סרט שאפשר להתחבר בו באמת לדמויות, שיש בו משהו מאוד אמיתי ונוגע ללב. הסיפור ב'בוקר יפה אחד' מאוד פשוט, והנושא שלו עצוב, אבל יש בו המון אהבה ולדעתי גם אור ואופטימיות".
האור שעליו מדברת סדו מגיע מהרגעים הקטנים שמהם מורכב רובו של הסיפור. העלילה נבנית כרצף של רגעים מהחיים - הקשר הקרוב שלה עם בתה ועם בן הזוג שלה, זיכרונות העבר מאביה והרגעים שבהם היא מגלה מחדש את דמותו כפי שזכתה להכיר אותו כל חייה, לפני המחלה. "יש יופי בשגרת היום שלה", סדו מסבירה. "זה לא סרט טרגי, הוא מציאותי, ובמציאות יש הרבה יופי. אסתטית ורגשית זה סרט מאוד חשוף".
איך הרגשת לגבי מערכת היחסים בין סנדרה לבן הזוג שלה?
"ברגעים מסוימים היה לי מאוד קשה איתו, אני לא בטוחה שמיה ראתה עד כמה זה משפיע עליי. כמובן שזה משהו מתבקש כשנמצאים במערכת יחסים כזו, שבה אחד הצדדים נשוי, אבל היה לי קשה עם הפתאומיות שלו והתחושה שהוא נוטש את סנדרה בלי שום הכנה מוקדמת, אבל זה המצב. ועדיין יש ביניהם קשר יפה ויש להם הרבה דברים במשותף שמשאירים אותם קרובים זה לזו", היא אומרת.
"גם אהבתי את זה שהסרט מפגיש בין הצד של הכאב והמוות לבין האהבה והתשוקה. היא מתאהבת מחדש בזמן שאבא שלה חולה מאוד, החיים שלה הם כמו איזון של החיים והמוות בעת ובעונה אחת. זה מאוד יפה בעיניי".
איך הייתה העבודה עם הבמאית, מיה האנסן לאב?
"לי ולמיה יש חוויות משותפות שקירבו ביננו, והתחברנו בצורה שלא הרגשתי בעבר עם במאים אחרים. יש בה פשטות מסוימת כבמאית וחשוב לה שההופעות יהיו טבעיות ומקורקעות. היא חיפשה משהו מאוד יציב שעזר לה להביע את העומק הרגשי שיש בסיפור הזה. התוצאה מצליחה להיות מאוד מרגשת דווקא בזכות העדינות שלה. מבחינתי, לראות סרט עם עומק כזה… זה לא משהו שקורה לעיתים קרובות".
סנדרה היא בת דמותה של הבמאית, או לפחות גרסה שלה.
"כן, הסיפור הוא במידה מסוימת עליה ועל אבא שלה. זה מגיע עם עוד אחריות מסוימת. בגלל שאני יודעת שהיא חוותה את כל הרגשות האלה היה לי חשוב להיות מדויקת ולתאר אותם בצורה הכי נאמנה. היא סיפרה לי מעט על אבא שלה ועל הקשר שהיה להם, וזה עזר לי מאוד להתחבר למקום שממנו הדמות נכתבה. הרגשתי שהיא מבינה איזה סרט היא רוצה ליצור, בלי שנצטרך לדבר על זה מפורשות. זה היה תהליך טבעי לגמרי מבחינתי".
במקרים אחרים, סדו מציינת, הכוונות של הבמאי בסצנות או עלילות מסוימות נשארו מעורפלות עבורה גם אחרי שהצילומים הסתיימו. "זה קרה לי הרבה פעמים, נניח בסרט של ג'יימס בונד. לא הייתי בטוחה איך הבמאי מצפה שאשחק שם. בסצנת הסיום של 'לא זמן למות' די הסתבכתי והבמאי קצת התעצבן, הוא אמר: 'אבל זה כל כך ברור!'. אבל יכול להיות שגם לקהל זה לא היה כל כך ברור".