מיתולוגיה ציונית חדשה: מתן חרמוני הולך בעקבות האאוטסיידרים של העלייה השנייה

לפני עשר או אחת עשרה שנה, באוניברסיטה קטנה באזור שיקגו, נתקל הסופר מתן חרמוני בספר "חולמים ולוחמים" של המחבר יעקב יערי פולסקין על אנשי העלייה השנייה. הוא דפדף קצת בין התמונות ונתקל במקרה בתמונה של חובבי הבמה העברית ביפו, שצולמה בתחילת המאה העשרים.

את עינו לכדה דמותו של צעיר אחד עם שיער שחור וגולש שנראה כמו ג'ון לנון, והוא שאל את עצמו מה הקשר בין הדמות הזאת שניצבה שם לסיפור שהיה פה ושכולנו הכרנו ומכירים על אנשי העלייה השנייה - סיפור על חלוצים שייבשו את הביצות, בערו מקדחת והקימו בזיעת אפם ישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ. ואיכשהו הוא אמר לעצמו כבר אז: על הבחור הזה, שנראה ממש לא שייך לכל מי שעמד בתמונה סביבו, אני רוצה לכתוב.

עברו עוד כמה שנים טובות, עד שהדמות של אותו בחור עם שיער גולש ושחור, שבספר חרמוני קורא לו אפרים ברודר, תקרום עור וגידים כמו שאומרים, ותצא לאור בספרו החדש, השישי במספר, "בעצלתיים", שיצא ממש עכשיו בהוצאת כתר.

זה סיפור על שחקן יהודי שמגיע לארץ בימי העלייה השנייה (1914-1904) אבל אין לו חלום ליבש ביצות או לגאול את אדמות הארץ, אלא פשוט להיות שחקן - כל מה שיתנו לו, העיקר לעמוד שנייה על הבמה אפילו בתפקיד של שד. זה השד הקטן שיושב לו בראש - לשחק, להופיע, להתפרסם, כמו טום פטי שפגש את אלביס על סט הצילומים של הסרט "Follow That Dream" והחליט שגם הוא רוצה לכבוש את אמריקה עם גיטרה ועם שלושה אקורדים פשוטים.

אבל אפרים ברודר מגיע ליפו ולא להוליווד, וכאן יש בעיקר סבל ויגון, נהי ובכי, שכול וכישלון, עלייה שנייה שמפורסמת בעיקר בכמות האנשים הכי גדולה שהתאבדו בה כי החלום שלהם התרסק, וסופר אחד - יוסף חיים ברנר, שהקול שלו הופך להיות הקול הכמעט הכי בולט והכי דומיננטי של התקופה עד שהוא נרצח ב-2 במאי 1921, כשהוא בן 39 בלבד.

במילים אחרות, דרך הגיבור שלו ברודר, מתן חרמוני מנסה לברוא מיתולוגיה כמעט חלופית - מעין "אינטונציה" אחרת שבה כדאי אולי לספר את הסיפור של החלום הציוני. בדרך קצת יותר עליזה ו"קרנבלית", שיש בה גם בוהמה, ואלכוהול וחשיש, וסקס לא עלינו. אופציה פואטית אחרת שיוצאת נגד הציווי לעמול כל היום ולסבול, והוא מנסה להשמיע קול אחר, בהיר ומתון יותר.

הגיבור של חרמוני, ברודר, פוגש כאן שחקנית יפה בשם רחל בק, ויחד הם עוזבים את להקת השחקנים ומצטרפים לאיש תימהוני בשם נוח סוקולובסקי - דמות אמיתית לגמרי שיצרה ב-1913 את סרט הראינוע המקומי הראשון "חיי היהודים בארץ ישראל". במציאות זה היה סרט דוקומנטרי המתאר את המראות הראשונים של המעשה הציוני ותיעד את היישוב העברי הישן והחדש ביהודה, בשפלה ובגליל.

חרמוני הופך אותו לסרט עלילתי בכיכובם של שני הגיבורים הבדויים שלו, ובכך מסמן כבר על ההתחלה את "הטכניקה" הסיפורית שבה הוא משתמש - ערבוב בין בדיה למציאות, עבודה דרך קטעי עיתונות וקטעים מספרים שהוא, המספר הלא כל כך מובלע, מוצא. דרך הטכניקה הזו הוא מחייה מחדש את אותה תקופה ידועה ואת האנשים שעמדו אז במרכזה, ובורא עולם עשיר וצבעוני, עולם של חולמי חלומות והוזי הזיות שנקלעו במקרה לתוך ימי הסער הכי גדולים של התנועה הציונית.

יש משהו קצת מתעתע בכתיבה של חרמוני: לכאורה הוא בוחר במודע בצד "הנמוך", האגבי, האירוני, אבל להרגשתי לפחות, מסתתרת כאן יומרה לא קטנה, ואני לא מציין את זה דווקא כנקודת תורפה. במידה רבה יש כאן מבט של חרמוני עצמו על ההתגבשות שלו כאמן מאז יצא ספרו הראשון, "היברו פבלישינג קומפני" - שהספר הזה קרוב אליו מאוד ברוחו - לפני 12 שנה. כלומר: מבט על הדרך הפואטית שהוא עצמו ניסה ומנסה לסלול בתוך השדה הרחב של הספרות העברית.

במובן הלא כל כך סמוי יש כאן כמובן עיסוק בדמות אב - במקרה של הספר הזה מדובר בדמותו של יוסף חיים ברנר, שרוחו מאפילה ומכווצת כותבים אחרים סביבו, מבחינת "המאור הגדול" והכוכבים שסביבו, אבל לא קשה לנחש שחרמוני, גם אם הוא לא מצהיר על כך באופן פומבי, מכוון את מקלדת הרוקנרול שלו לעבר יוצרים נוספים שמהווים חלק "מהקאנון" הספרותי שמתקיים גם בימים אלו.

כשלעצמי, אני אוהב דווקא את הרגעים המאוד אינטימיים ופרטיים שחרמוני יוצר, כמו למשל בתחילת הספר, כשהגיבור שלו ברודר, נודד יחף ורעב מחיפה ליפו וליד טנטורה הוא פוגש נער ערבי עם מגש של פיתות טריות, והמאבק האלים והאכזרי שמתפתח ביניהם הוא בעיני אחד הרגעים הכי יפים והכי נוגעים ללב בספר.

ואפרופו רגעים פרטיים: אם יש חולשה מסוימת בספר, היא נמצאת בדרך שבה חרמוני מתאר את להקת השחקנים הנודדת. גם אם הרצון הברור הוא ליצור סמל ומיתולוגיה אחרת, אלטרנטיבית, נראה לי שהמבט של חרמוני נותר כאן קצת "שטוח" וכללי מדי. כמי שמבלה במהלך השבוע לא מעט משעותיו במחיצת שחקניות ושחקנים, אני יודע שאנחנו חותרים היום בעיקר אל אותם רגעים פרטיים מאוד, בטח מאז שהתנחלה פה "השיטה" של סטניסלבסקי, לי שטרסברג, נולה צ'לטון, מורתי היקרה בחוג לתיאטרון ועודד קוטלר, מקימה של בימת השחקנים, יבדל לחיים ארוכים.

אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שזה ספר שנכתב בעוצמה גדולה, עם רגעים של הומור מתפרץ, כולל הומור של יודעי ח"ן, שבהם מככב לדוגמה גם עורך הספר, ד"ר חיים וייס (אני משאיר לכם לגלות את הרגע המסוים שבו זה קורה). זה ספר ששב ומציב את חרמוני כסופר בעל קול מובחן, יציב ומקורי בתוך הספרות העברית העכשווית.

"בעצלתיים" הוצאת כתר. 213 עמודים