לא פלא שהעונה הראשונה של "השוטרים" הפכה, כמו שאומרים הקדימונים של קשת, למצליחה ביותר מאז שערוץ 12 עלה לאוויר, אף ששודרו בו גם סדרות טובות ממנה. לא רק בגלל המשחק המצוין או הנושא המלהיב, אלא מפני שבעומק נשמתה היא קולעת לתפיסה שהשתרשה עמוק בהלך הרוח הישראלי: הרעיון שבשם צדקת הדרך - כל האמצעים כשרים ומוצדקים, וכל הרהור בנושא הוא בזבוז זמן מיותר.
זאת תפיסה לא מוסרית וממילא בלתי סבירה בעליל בטח בכל גוף אכיפה, שיונקת מתוך תחושה של חוסר אמון בכל ממסד שהוא ומשאיפה ילדותית שצריך להיות בריון בשביל שקט וסדר. ובישראל, כשהאמון הציבורי בכל המוסדות באשר הם רק הולך ומתערער, אלון שנהב הוא לא שוטר אלים שיוצר כאוס ברחובות ומפר כל נורמה משטרתית נורמטיבית - אלא גיבור תרבות.
בשני הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים, העונה השנייה של "השוטרים" ממשיכה להדהד את הרעיונות האלה - מה שמעלה ביתר שאת את השאלה האם מדובר בסדרה מוסרית, כשחבורת השוטרים מוצגת כקורבנות שהופקרו ואין שום סימן לחשבון נפש. האירועים מתרחשים כשנה לאחר סוף העונה הקודמת, עם שחרור מוקדם מהכלא של החבורה בעקבות קמפיין ציבורי שמובילה למענם מיקי שנהב (שני כהן, שמקבלת נפח משמעותי יותר בעונה הזאת), תחת המסר "די להפקרת השוטרים". אלא שרחובות נהריה עדיין מסוכנים גם כשמאור עזרא (שלומי יפרח) יושב מאחורי סורג ובריח, ואנשיו ממשיכים במעשי האלימות ושואפים לנקום באלון, ראובן ויואב (צחי הלוי, דני שטג ודניאל גד בהתאמה, כולם שחקנים מעולים והאחרון במיוחד לוקח צעד גדול קדימה).
השלושה נחושים לחזור לשרת במשטרה, אך הארגון לא מוכן - ובצדק - לקבל אותם מחדש לשורותיו, והם מוצאים את עצמם נואשים, חסרי הגנה מול מתנקשים וללא עבודה וזכויות. יואב, הצעיר שבחבורה, נקלע במיוחד למערבולת של חוסר אונים. מחוסרי ברירה, הם נאלצים לקבל על עצמם עסקה משפילה שרוקם השותף לשעבר קובי (מאור שוויצר), שנותר במדים בזכות הסכם עם המדינה. במסגרת ההצעה, עליהם לשמש כסוכנים סמויים ולשתף פעולה עם ארגון הפשע של לירז באומן (דור הררי), השותף הנבגד של מאור עזרא. אם יצליחו בכך, מבטיח קובי, הם יושבו למשטרה.
אם כל זה לא מספיק, גם בעונה הנוכחית הפוליטיקה המקומית רוחשת, ולקראת הבחירות לעיריית נהריה מצטרף מועמד חדש, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר (יפתח קליין), שנחוש להדיח נגד כל הסיכויים את ראש העיר הנצחי ומגייס לשם כך את מיקי כמנהלת הקמפיין שלו. כמו כל דבר בנהריה המדומיינת של "השוטרים", גם קו העלילה הזה מבשר, על פניו, הרבה אכזבות עתידיות.
הסדרה, אם כן, משייטת לה בנחת באותם התנאים ובאותו הקצב, לטוב ולרע. בינתיים, נראה שיתרונותיה של "השוטרים" עומדים בעינם. זה עדיין מותחן אפקטיבי, קצבי ומשוחק היטב. העלבון של הדמויות כל כך משכנע שקשה שלא להיסחף איתן בזעם הקדוש, לדאוג להן ולהתרשם מהן. האקשן ריאליסטי, וגם האימה והחרדה שנובעת ממנו מחלחלים לצופים. גם אחרי הצפה בסדרות משטרה בשנים האחרונות, ערכי ההפקה הגבוהים של "השוטרים" מציבים אותה במקום מכובד בהחלט בקטגוריה הזאת.
ועם זאת, בבירור נראה שגם החסרונות מהעונה שעברה איתנו כדי להישאר. מתחת למותחן החד-ממדי כשלעצמו יש כאן מעט מאוד עומק, עולם פנימי, פסיכולוגיה או שאר רוח, והדמויות ברובן הן קלישאות של עצמן. גם אם תנאי הפתיחה של סיפור המסגרת של "השוטרים" מציתים את הדמיון, הסדרה עצמה לא פורצת אותם מעבר לכללים המוכרים של הז'אנר (זה אירוני: דווקא את החוקים האלה השוטרים לא מוכנים לשבור?), ואיכשהו, למרות שכל הזמן קורים דברים, אין בה בעצם שום דבר מפתיע באמת. במילים אחרות: מדובר במכונה משומנת שבנויה ממרכיבים משובחים - אך חסרת נשמה.
ולכן, אפילו שהיא בסך הכול ממשיכה בשלה, שני הפרקים הראשונים בעונה השנייה של "השוטרים" הם בסופו של דבר מאכזבים - שהרי ציפינו מגיבוריה לעלות בדרגה. גם כאן ניכרת האירוניה: בניגוד לגיבוריה האידיאליסטיים שחולמים להשפיע ולשנות, כל כך חבל שהסדרה עצמה לא רוצה מעצמה יותר.