"הפרוטה והירח", אחד השירים האהובים ביותר מימי מלחמת העצמאות ששרו, עוסק בזוג אוהבים צעירים עם כיסים ריקים. "לו רק הייתה פרוטה אחת היה האושר בא מיד", חושבים השניים, שנאלצים להסתפק במבט רומנטי אל הלבנה, שהיא, לפי השיר, כל מה שיש בעצם לפלמ"חניק. הסיפור הזה כמובן, רלוונטי תמיד: "הנושא הוא ישן, אך הוא מתאים בכל זמן. רעיי לו פעם אך הייתה פגישת ירח ופרוטה - היה השיר יותר שמח".
אך האמנם, למרות הסנטימנט הרווח, האושר בא בעקבות הכסף? לפי "שישה אפסים", הדרמה הקומית החדשה של התאגיד שיצרה נויה אורן-עמנואל וביים ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "רק להיום" המופלאה), התשובה היא שלילית, בערך. כלומר: לפי הסדרה, מעבר לכך משהתעשרות, לפחות בטווח הקצר, לא עושה אף אחד מאושר, היא בעיקר מציפה ומחדדת את הבעיות שישנן ממילא.
הסדרה עוקבת אחרי שישה ישראלים מן השורה שזכו לפתע בלוטו במיליוני שקלים: זוג צעיר לפני חתונה בגילומם של שני קליין ("אפס ביחסי אנוש") ועופר חיון ("מנאייכ", "שעת נעילה"), עם משפחות לוחצות ורבות מתחים; שני קיבוצניקים פנסיונרים מרירים שמהזוגיות והמשפחה שלהן לא נשאר בעצם כמה שום דבר, בגילומם של שלמה בראבא ולאורה ריבלין הוותיקים; צעיר מבולבל אך חרוץ (אלישע בנאי, "תמונת הניצחון"), שבניגוד למשפחתו המעורערת מנסה לחיות חיים מסודרים, אך מגלה להפתעתו כי הכניס את חברתו הצעירה, העשירה וחסרת המודעות העצמית להיריון (שרון סטרימבן); וגם רואה חשבון (רותם קינן, ציפורלה, "פאודה"), הסובל מחרדה חברתית ונמנע ככל האפשר מאינטרקציות עם בני אדם אחרים.
לפי חוק בדיוני חדש, בשל האתגרים הרבים העומדים בפני אנשים שמתעשרים לפתע, בשביל לקבל את כספי הפרס השישה נדרשים לעבור סדנה קצרה בת שמונה מפגשים בהנחייתה של איילת (רוני דלומי), פרודה, שאביה בעצמו שקוע בחובות. אט אט מתברר שמרבה נכסים - מרבה דאגה, ולרעידת האדמה הכלכלית יש גם רעשי משנה: אחד יוצא לפתע מהארון, אחרת מסתבכת עם כל אחיה ואחיותיה, שלישי מבין שאין לו ברירה אלא להתמודד עם העולם וכולם נאלצים להרהר מחדש במסגרות שעיצבו את חייהם עד כה, ובפרט אלו המשפחתיים והקשורים בילדים וילודה.
בסיכומו של דבר זו דרמה אלגנטית על אומללותו של מעמד הביניים, שחולם להשתדרג אבל שום כסף לא יקנה לו שלווה. במידה רבה זה סיפור אוניברסלי, ולאו דווקא ישראלי בהכרח - ואף שהוא רומז למתחים שטמונים בישראליות כמו למשל התנשאות עדתית, אפשר לדמיין אותו בקלות מצטלם בכל מקום אחר בעולם.
ואולם, מועקה כבדה - כזו האופיינית מדי ליצירה הישראלית - רובצת מעל "שישה אפסים", לפחות בשלושת פרקיה הראשונים שנשלחו לעיתונאים (מתוך שמונה). זה מתחיל בדמויות, שאמנם מגולמות בידי שחקנים מצוינים אחד-אחד, אבל כל אחת מהן מאופיינת בהגזמה - אחת מרצה באופן מוגזם, אחת מסרבת להקשיב לבעלה באופן מוגזם וכן הלאה, וכך קשה להתחבר אליהן. זה ממשיך ברצף ההתרחשויות והדיאלוגים, שנדמים כאוסף של התבזויות אחת אחרי השנייה. לפעמים זה נדמה כאילו הסדרה שונאת את גיבוריה האומללים, שאין בחייהם שום אור אמיתי. התחושה הזו משתקפת אפילו בשם שניתן לה, שכפי שניתן להבין מתאר את הדמויות הראשיות הרבה יותר מאת הכסף.
זה חבל, כי על פניו היו לסדרה הזו את כל המרכיבים כדי להפוך ליצירה מרתקת: סיפור מסגרת חכם, ליהוק משובח, ודילמות שמצדיקות דיון נרחב בחלומות, משפחתיות או שוויון הזדמנויות בעידן היפר-קפיטליסטי. במקום להתמסר לרעיונות האלה, הקומדיה השחורה שהשתלטה על "שישה אפסים" מעדיפה להתמקד בתיאורים אירוניים ומרירים של מערכות יחסים לקויות, ומתקשה להתרומם מעבר להן. וכשזה המצב, איך אפשר לממש את הפרס הגדול?